להו [ולוקים]4 אפטרופא5 לעולם אפטרופא6 לדיקננהי7 לא מוקמינן.
(1) 
״נְטוּשִׁים״, דבע״כ דִּבְעַל כָּרְחוֹ , דִּכְתִיב: ״וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ״ (שמות כ״ג:י״א), אַפְקַעְתָּא דְּמַלְכָּא; ״רְטוּשִׁים״, דְּמִדַּעְתָּן, דִּכְתִיב: ״אֵם עַל בָּנִים רוּטָּשָׁה״ (הושע י׳:י״ד).
״נְטוּשִׁים״, The Gemara explains: Abandoned property [netushim]; this is referring to property that the owners vacated perforce. When it is written: “But the seventh year you shall let it rest and lie fallow [untashtah]” (Exodus 23:11), that is expropriation by edict of the King of the Universe. Forsaken property [retushim]; this is referring to property that the owners vacated of their own volition, as it is written: “A mother was forsaken [rutasha] with her sons” (Hosea 10:14), indicating that the mother was left with the sons, as all the men left.
1. לגדור: כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״לגזור״.
2. וגודר ומוסק: כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״ומוסק וגוזר״.
3. בדפוסים נוסף: אבל מקמי הכי אין יורד לנכסיו .
4. ולוקים: כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״דלוקים״.
5. אפטרופא: דפוסים : אפוטרופוס .
6. אפטורפא: דפוסים : אפוטרופוס .
7. לדיקננהי: כ״י נ : ״לדיקנני״. דפוסים: לדיקנאני .
8. בניכסי: וכן דפוסים . כ״י נ , דפוס קושטא : ״לנכסי״.
9. באחי מאימא: חסר בדפוסים .
10. לא קטן: דפוס קושטא : ולא לקטן .
11. באחי מאימא לא קטן לנכסי שבוי דילמא מפסיד להו ולא קרוב לנכסי קטן ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן: חסר בכ״י נ (שמא מחמת הדומות).
12. ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן כיון דלא מאחי אתי לאחזוקי בהו: דפוסים : כיון דלא מחי אתי לאחזוקי בהו ולא קרוב מחמת קרוב בנכסי קטן באחי דאמא. אמר רבא ש״מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל ולא אמרן אלא באחי דאבא אבל באחי דאמא לית לן בה ובאחי דאבא נמי לא אמרן אלא בארעתא אבל בבתי לית לן בה ובארעא נמי לא אמרן אלא דלא עביד עיטרא אבל עביד עיטרא קלא אית להו .
13. לא: דפוסים: דלא .
14. איטרא...איטרא: וכן כ״י נ , דפוס קושטא . דפוסים : ״עיטרא... עיטרא״, וכן בערוך (עטר ב׳).
15. דמר רב: כ״י נ , דפוסים: ״דרב״.
16. ז״ל: דפוסים: ״זצ״ל״.
17. בניכסי: דפוסים: לנכסי .
18. ולא: דפוסים : לא .
19. יהבינן: דפוסים : יהבינא .
ה״ג: נטושים על כרחן דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה – היינו על כרחו.
אפקעתא דמלכא – מצות המלך.
רטושים מדעתן דכתיב אם על בנים רוטשה – היינו מדעתו ולא שביה דכתיב רישיה דקרא וקם שאון בעמך היו יראים שלא יבאו אויבים עליהם וכל מבצריך יושד יגלו בגולה מאיליהן וישארו העיירות שדודין מאין איש כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה כשודדין הבאין למלחמה על ידי מארב על עם היושב בשלום שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל וכמוהו (ירמיהו יג) הגלת יהודה כולה הגלת שלומים מתוך ישיבת שלום באין מחריד הגלם נבוכדנצר. בית ארבאל תרגם יהונתן בית מארב אל״ף למ״ד יתרים בו כמו (הושע ב) יענו את יזרעאל שהוא לשון זריעה ולא לשון עיר ומדקא אמר יושד כשוד שלמן בית ארבאל מכלל דההוא יומא לאו בית ארבאל ביום מלחמה הוה אלא מורך בא בלבם והמה עוזבים אם על בנים והולכים להם מדאגת האויב שמא יבא עליהם.
רוטשה – נעזבה.
תנא וכולן שמין להם באריס ואוקימנ׳ לאתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו דכיון שהיה שפוי בדעתו ולא ציוהו לירד בנכסיו ש״מ לא ניחא ליה. ורב נחמן דידיה אמר בורח מחמת מרדין הרי הוא כשבוי. פי׳ שהרג את הנפש ופרסאי הורגים על שפיכות דמים כדאמר בבא קמא מרדין רציחה בלשון פרסי כך מפורש בשערי דרב האיי. וכתב הרב ר׳ ברוך מארץ יון זצ״ל והילכתא שבוי שנשבה ובורח מחמת מרדין אע״ג דלא שמעו בהן שמתו מורידין קרובין לנכסיהן אבל נטושין ורטושין אין מורידין עד שישמעו שמתו כשמואל ורב נחמן אבל מטלטלי שבויין ובורח לא מסרי׳ להו אלא ב״ד מפקדי להו גבי אדם נאמן עד דייתו או עד שישמעו שמתו וכל שכן מטלטלי דנטושין ודטושין עכ״ל. וקשיא לי דהואיל ופסק דמורידין קרוב לנכסי שבוי ה״ה דמורידין לנכסי נטושין דהיינו שבויין כדפרי׳ דהיינו תנאי. ותו דעל כרחין חד טעמא הוא כדאסקי׳ מורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא ואייתינא תנאי דאיפליגו בנטושין. ותו דהואיל חד טעמא הוא מאי האי דמסיק וכולן שמין להו כאריס לאתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל והלא היא דנטושין היינו דשמואל ותו אי לאו חד טעמא הוא קשיא לשמואל מברייתא דר׳ אלעזר דלית לתשובת עולא כדאמר רב ששת דדומיא דנשיהם קתני ולא משכח שמואל תנא דקאי כוותיה. ונראה בעיני דודאי חד טעמא הוא דרב ושמואל איפליגו בשבוי שתחילת יציאתו על ידי שבי ששבוהו על כרחו ולא שמעו בו שמת דלרב אין מורידין ולשמואל מורידין. וברייתא דשבויין דנטושין ורטושין איירי הכל ביוצא מדעת אלא ששבויין היינו ששמעו בהן שמתו ונטושין לא שמעו בהן שמתו וגם הקרובים לא ידעו ביציאתם ורטושין לא שמעו בהן שמתו אבל הקרובים ידעו ביציאתם והיינו פירוש שלא מדעתו שלא מדעת קרוביהם ועד כאן לא קאמרי רבנן דאין מורידין אלא בנטושין משום שיצא מדעת ולא שמעו בו שמת אבל בשבי גמור שתחילת יציאתו על ידי שבי מודו רבנן דמורידין והיינו תנאי דכולי עלמא ביוצא מתחילה על ידי שבי שמורידין שהרי רטושין לכולי עלמא אין מורידין הואיל וידעו הקרובים את יציאתו הוה ליה לצוות לירד לנכסיו הואיל ולא ציוה ש״מ לא ניחא ליה. והשתא אתי שפיר דבשבוי גמור דהיינו שמתחילתו יצא על ידי שבי קיימא לן דמורידין דרב ושמואל הילכתא כשמואל בדיני ותו דרב נחמן דהוא בתרא וקיימא לן כוותיה נמי בדיני ובנטושין הואיל ויצא מדעת הוה ליה לצוות וכ״ש רטושין שידעו בו הקרובים. הילכך קיימא לן כרבנן דאין מורידין קרובין לנכסיהן והשתא שייך שפיר למימר לאתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל דשמין להם כאריס:
סימן קכב
הילכך נראה בעיני הלכה כדברי הרב ר׳ ברוך מארץ יון זצ״ל. ולקמן בעובדא דסיבתא פירש״י זצ״ל דהילכתא כרשב״ג דקם ליה שמואל כוותיה:
[שם]
אמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור ותמרים לגדור זיתים למסוק ב״ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס פי׳ להכניס דבר המוכן ויהי׳ שמור לבעלים ואחר כך מורידין קרוב להשביח ליטול בעדים אבל לא מוקמינן אפטרופא לעולם שלא יטול כלום משום דאפטרופא לדיקנני לא מוקמי׳ מפני שאין ב״ד טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמיע להו והוי אפטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמעי להו. וכן הלכה:
אמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור ותמרים לגדור זיתים למסוק ב״ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס פי׳ להכניס דבר המוכן ויהי׳ שמור לבעלים ואחר כך מורידין קרוב להשביח ליטול בעדים אבל לא מוקמינן אפטרופא לעולם שלא יטול כלום משום דאפטרופא לדיקנני לא מוקמי׳ מפני שאין ב״ד טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמיע להו והוי אפטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמעי להו. וכן הלכה:
[שם]
אמר רב הונא אין מורידין קטן לנכסי שבוי פי׳ ואפי׳ הוא ראוי ליורשו דקא מפסיד להו ומוטב שיורידו להן איש נכרי. ולא קרוב לנכסי קטן הראוי לירש לנכסי קטן לעשות ולאכול דכיון דקטן לא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו ולומ׳ לחלק ירושתו באו. וטוב להוריד איש נכרי דלא מצי למיטען בהו ירושה ולא שנא אחיו מאביו ולא שנא אחיו מאמו דאין מורידין פן יאמר של אביו היו נכסי מלוג ואביו של קטן שהיה בעל אמי היה מוחזק בהן מחמת שהיה אוכל פירות והוא מת קודם לאמי ולא ירשה ואני יורש חציין מחמת אמי. ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח גם לקטן. דאתי לאחזוקי בהו מחמת אחיו האמר נכסים הללו מחמת אחי מאמי הם שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו ויצטרכו לטעון בב״ד ולא שנא ארעתא ולא שנא בתים דאין מורידין ולא אמרי׳ שהשכנים יעידו עליהם שבאו לחלקו של קטן. ואפי׳ כתבו שטר חלוקה כשחלקו מתחילה אין מורידין ואע״ג דקיימא לן בריש חזקת הבתים דשטר קלא אית ליה אפילו הכי במילתייהו דיתמי חיישינן טפי:
אמר רב הונא אין מורידין קטן לנכסי שבוי פי׳ ואפי׳ הוא ראוי ליורשו דקא מפסיד להו ומוטב שיורידו להן איש נכרי. ולא קרוב לנכסי קטן הראוי לירש לנכסי קטן לעשות ולאכול דכיון דקטן לא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו ולומ׳ לחלק ירושתו באו. וטוב להוריד איש נכרי דלא מצי למיטען בהו ירושה ולא שנא אחיו מאביו ולא שנא אחיו מאמו דאין מורידין פן יאמר של אביו היו נכסי מלוג ואביו של קטן שהיה בעל אמי היה מוחזק בהן מחמת שהיה אוכל פירות והוא מת קודם לאמי ולא ירשה ואני יורש חציין מחמת אמי. ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח גם לקטן. דאתי לאחזוקי בהו מחמת אחיו האמר נכסים הללו מחמת אחי מאמי הם שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו ויצטרכו לטעון בב״ד ולא שנא ארעתא ולא שנא בתים דאין מורידין ולא אמרי׳ שהשכנים יעידו עליהם שבאו לחלקו של קטן. ואפי׳ כתבו שטר חלוקה כשחלקו מתחילה אין מורידין ואע״ג דקיימא לן בריש חזקת הבתים דשטר קלא אית ליה אפילו הכי במילתייהו דיתמי חיישינן טפי:
סימן קכג
ואיתמר משמיה דרב צמח גאון זצ״ל מעות קטן ממנין עליהן אפטרופ׳ אפי׳ קרוב הראוי לירש דאמרי׳ מעיינינן דאינש מעלי ושפו נכסיה ולא פליג רבנן בין קרוב ובין רחוק ואף רב דאמר לא קרוב בנכסי קטן במקרקעי ובתי קאמר ולא מעות. הילכך מעות קטן יהבינן להו אפילו לקרובים. כך כתב רבינו יצחק אלפס זצ״ל:
רטושין דמדעתן. אע״פ ששמעו בהן שמתו מוציאין מידם שאין הקרובים נכנסים לנחלה אלא בעדות גמורהא. אבל אם באו קרובים להוריד בהן רחוק על פי ב״ד בתורת אריסות כדי שלא יפסדוב שומעיןג להם 1 כאריס וא״כ 2 הוה לן לממני הני בכלל וכולן שמין להם כאריסד.
א. כדאמרינן ביבמות קיז א.
ב. וכ״כ הרשב״א והר״ן.
ג. ובכי״א 2 ובכ״י ברלין: שחוששין לשמעה זו. והרמב״ם ז״ל [בהלכ׳ נחלות פ״ז ה״י] כתב שמורידים להם קרוב ושמין להם וכו׳. ובנדפס שנכתב ע״פ כי״א 1 ליתא. ראה הגהות הגרא״ז דהגיה ע״פ כי״א 1.
ד. וכשיטת הרמב״ם כתבו במיוחס לריטב״א ובתוה״ר וכ״ה ברא״ש בפסקים בסי׳ יב. וראה בנמוק״י דתי׳ קושית רבינו דאיכא נפק״מ דשמין להן כאריס דהכא אינו כדין שמין להן כאריס דשבוי. דבשבוי הדין אם חזר מקבלים למפרע כאריס, ודין זה ליכא ברטושין, וכוונת הרמב״ם שישמו להם כאריס בכל שנה ושנה ויראו בכל שנה איך הוא מתעסק בהם שלא יפסידם, ע״ש.
1. הגהת הגרא״ז: אבל לקרובים עצמן אין מניחין לירד אפילו לשום להן.
2. הגהת הגרא״ז: לא.
ומסבירים: ״נטושים״ פירושו נכסים שנעזבו בעל כרחם של הבעלים, כמו שנאמר ״והשביעת תשמטנה ונטשתה״ (שמות כג, יא), שיש כאן אפקעתא דמלכא [הפקעה מטעם המלך] הקדוש ברוך הוא, המצוה לעזוב את הנכסים — זו קרויה ״נטישה״, בעל כרחו. ״רטושים״ פירושו עזיבת נכסים מדעתן של העוזבים, דכתיב [שנאמר] ״אם על בנים רטשה״ (הושע י, יד), שמפרש שהאם על הבנים נעזבה, משום שהגברים ברחו להם.
The Gemara explains: Abandoned property [netushim]; this is referring to property that the owners vacated perforce. When it is written: “But the seventh year you shall let it rest and lie fallow [untashtah]” (Exodus 23:11), that is expropriation by edict of the King of the Universe. Forsaken property [retushim]; this is referring to property that the owners vacated of their own volition, as it is written: “A mother was forsaken [rutasha] with her sons” (Hosea 10:14), indicating that the mother was left with the sons, as all the men left.
הכל
(2) תְּנָא: אוְכוּלָּם שָׁמִין לָהֶם כָּאָרִיס. אַהֵיָיא? אִילֵימָא אַשְּׁבוּיִין, הָשָׁתָא זָרִיז וְנִשְׂכָּר הֲוָה, מַאי דְּאַשְׁבַּח מִיבַּעְיָא! אֵלָּא אָרְטוּשִׁים. וְהָא ״מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ״ קָתָנֵי!
A Sage taught with regard to the baraita discussing the case of one who descends to the property of another: And for all of them, the court appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper. The Gemara asks: To which property in the baraita is this ruling stated? If we say it is stated with regard to captives’ property, now that the tanna stated that he is diligent and he profits, as he may take as much produce as he wishes, is it necessary to say that he can take a share of what he did to enhance the field? Rather, say that it is stated with regard to forsaken property. But isn’t it taught: The court removes it from his possession? The legal status of the one who labored in the field is not at all similar to that of a sharecropper.
A Sage taught with regard to the baraita discussing the case of one who descends to the property of another: And for all of them, the court appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper. The Gemara asks: To which property in the baraita is this ruling stated? If we say it is stated with regard to captives’ property, now that the tanna stated that he is diligent and he profits, as he may take as much produce as he wishes, is it necessary to say that he can take a share of what he did to enhance the field? Rather, say that it is stated with regard to forsaken property. But isn’t it taught: The court removes it from his possession? The legal status of the one who labored in the field is not at all similar to that of a sharecropper.
תנא: וכולן שמין להן כאריס – אוקימנא כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר: שמעתי שהנטושין כשבויין. וסבר האי תנא: כשבויין, ולא שבויין: כשבוין – שאם תפשו דאין מוציאין מידם, ולא שבוין – דאלו גבי שבויין אם קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר, ואלו גבי נטושין שמין להן כאריס.
וכולן – מפ׳ לקמיה אהייא קאי וכללא לאתויי מאי.
שמין להם כאריס – אם יבאו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקעות ופירות כמנהג אריסי המקום.
השתא זריז ונשכר הוי – ויטול הכל.
וכולם שמין להם כאריס – אנטושים דרשב״ג קאי כדמסיק פי׳ רש״י דבשבוי ששמע שמתו אוכל כל הפירות ואם יבואו הבעלים קודם שיאכל הפירות יטול כשאר אריסין ויחזיר השאר ובנטושים דלא שמע שמת לא יאכל כל הפירות אלא שמין הפירות שיאכל כשאר אריסין למחצה לשליש ולרביע ולא יאכל כלום בחנם וקשה דאמאי משני לעיל לירד ולמכור תנן לישני לירד ולאכול תנן דהא אפילו לאכול בחנם אינו יורד ועוד מאי פריך בתר הכי אף בניהם כלל לא הא ודאי אין לו כלל אפילו למ״ד מורידין כיון שאין לו אלא כאריס נכרי ועוד מאי פריך מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו דהתם יורד לאכול כל הפירות אבל הכא אינו יורד כי אם בתורת אריסות ותו דאמר שמואל לקמן שבוי שהניח קמה לקצור מעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ואח״כ מורידין קרוב לנכסיו ומעיקרא אמאי אין מורידין קרוב כיון שלא יאכל הפירות בחנם לכך נראה דודאי שכל הפירות אוכל בחנם ואם זבל וחרש וזרע ובעלים באו קודם שקצר יטול כאריס שכר טרחו ועמלו ולרב וכן לת״ק אית להו שאין שמין כאריס ולכך אין מורידין דלמא מפסיד להו לפי שירא שיבואו הבעלים קודם שיקצור ויאכל ולא יטול כלום ולא ישביח הקרקע אלא כל מה שימצא יאכל בחנם כדין קרוב היורד לנכסי שבוי והשתא פריך שפיר כיון שאוכל כל הפירות כשיבואו הבעלים קודם שילקט אמאי נוטל כאריס טפי מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו כו׳ והא דקאמר ואילו התם זריז ונשכר פי׳ כששמע הבעלים ממשמשים ובאין מניחין אותו לקדם ולתלוש אע״פ שהפירות ישוו הרבה מעמלו כיון שאם לא יקדם אין משלמין טרחו אבל הכא בנטושים אם באו בעלים אין מניחין אותו לתלוש כיון דלא מפסיד מידי דשיימי׳ להו כאריס.
הא דאמרינן השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. אי קשיאא והתנןב מי שהוציא [הוצאותג על נכסי אשתו מה שהוציא] הוציא ומה שאכל אכל, אלמא אע״ג דזריז ונשכר אינו נוטל מה שהשביח. לא תקשי דהתם משום מחילה נגעו בה כדמפלגינן בין אכל ללא אכל. ואמרי׳ נמי והוא שאכלה דרך כבוד, דכיון שאינה יוצאה מרשותו בחייו אלא לדעתו לאו אדעתא למשקל כאריס עבד וכיון שאכל מחל. אבל הכא ליכא למימר שמחל לו כלום וכיון שברשות ירד כ״ש שנוטל כאריס. ואוקימנא אנטושין, ושמין להם כאריס כשיבאו בעלים, וחייבין לישבע כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטלין בשבח ובפירותד כל השנים הללו כשאר אריסין. אבל כל זמן שלא באו אין ב״ד מביאין אותו לבית החשבון, וכ״ד הר׳ משה הספרדי ז״לה ועיקרו. ונראה שמה שאמרו קדם ותלש הרי זה זריז ונשכר, משום שחוששין שמא יפסידם דלא סמכא דעתיה אע״פ ששמעו בהן [שמתוז] הואיל ולא באו עדים על הדבר. ולפי׳ חששו כאן יותר מנטושין מפני שאינו בוש להפסיד ולעשות מהן כל מה שירצה כיון ששמעו בהן שמתוח, ולפיכך תקנו לו שזה זריז ונשכר.
א. וכך הק׳ ותי׳ הרשב״א הר״ן והריטב״א.
ב. כתובות עט, ב.
ג. ליתא בכי״א 1 ובכי״א 2 , ונכתב ע״פ כ״י ברלין.
ד. ראה בתוס׳ בד״ה וכולם ובריטב״א במש״כ אי צריך להחזיר הפירות של כל השנים.
ה. בהלכ׳ נחלות פ״ז ה״ה וע״ש במ״מ.
ו. וברש״י בד״ה דאילו כתב דבכל שנה ושנה מחשבין עמו, וברשב״א כתב דבכל השנים קודם שבא מקבל הכל, ומשעה ששמע שממשמשין ובאין נוטל כאריס ע״ש, וע״ע בב״ח ובדרישה בסי׳ רפ״ה מש״כ בשיטת רש״י.
ז. ליתא בכי״א 1.
ח. משא״כ בנטושין כיון שלא שמעו שמת בוש מלהפסיד הילכך נוטל כאריס. וכ״כ הרשב״א הר״ן והנמוק״י, ודלא כרש״י בד״ה דאילו דחלק דבשבוי ששמעו שמת נחת אדעתא דכולהו פירי משאי״כ בנטושים.
השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מבעיא. ואיכא למידק מאי קושיא. והא המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר, ואפילו הכי לא יהבינן ליה מאי דאשבח, אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. י״ל דהתם מדין מחילה נגעו ביה, דכיון שאינו מוציא אלא לרצונו ואין הנכסים יוצאים מתחת ידו אלא מרצונו, אף הוא אינו יורד בהן לדעת שיטול כאריס. ותדע לך דמשום מחילה הוא, מדמפלגינן (כתובות פ.) בין אכל ללא אכל ובין אכל דרך כבוד ללא אכל דרך כבוד, אבל הכא דמיחש חייש דילמא לא מית, לדעת ליטול כאריס נחת ואע״ג דשמע ביה דמית.
ואסיקנא אנטושין, ושמין להם כאריס. וכשיבואו הבעלים מחשבין עמהם ונשבעין כמה הוציאו וכמה אכלו, ונוטל ככל אריס בין בשבח בין בפירות, אבל מכל מקום בית דין מחשבין עמהן עד שיבואו הבעלים, (דעתים) בתורת ירושה נחית להו, ונוטל הכל כיורש עד שיבואו הבעלים ויחשבו עמהם, כן דעת הרמב״ם ז״ל (הל׳ נחלות פ״ז ה״ה) ודעת הרמב״ן ז״ל (ד״ה הא דאמרינן השתא) ומדברי רש״י (ד״ה דאילו) נראה, דבכל שנה מחשבין עמו ונוטל כאריס ומניח את השאר. ואינו מחוור בעיני, דהא מחלוקתן של רב ושמואל בנטושין היא, וכדאמרינן, בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי בשלא שמעו בו שמת דהיינו נטושין, ומפרשינן טעמא, רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו, ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שמין להן כאריס לא מפסיד, ואם איתא דשמואל נמי אפילו קודם שבאו בעלים לא אמר אלא ליטול כאריס, מאי קאמר כיון דאמר מר, לא הוה ליה למימר אלא כיון דנוטל כאריס, דהא בהכין הוה מיירי עד השתא. ומיהו י״ל, דהא דאמר ושמין להן כאריס, היינו לאחר שבאו בעלים, והכי קאמר שמואל, מהשתא מורידין ונוטל כאריס, ולא חיישינן דילמא מפסיד, דהא אמר מר דכשיבואו בעלים שמין להם כאריס. ול״נ דכל מה שאכל קודם ששמען שהבעלים ממשמשין ובאין, הרי אלו שלו, דכיורש נחת ואכל. ותדע לך, שהרי אין בין שבויין לנטושין אלא שזה זריז ונשכר, כלומר, אע״פ ששמעו בהם שממשמשין ובאין וקדם ותלש את הכל הרי זה נשכר, שכל מה שאכל אכל, והיורד בנכסי נטושין אינו נשכר בהקדמתו וזריזותו, אלא בא עם הבעלים לבית החשבון מכל מה שקדם ותלש ואכל מששמעו שממשמשין ובאין, הא בשאר דינין הרי הוא כיורד לנכסי שבויין, אלא שאין דעתי מכרעת.
ומה שאמרו זריז ונשכר. פרש״י ז״ל, מפני שזה על דעת ירושה ירד להן. ואינו מפסיק כל הצורך, וכי מפני שהיה בדעתו ליטול את הכל זכה בשל אחרים, אלא נראה לי שתקנת חכמים היא, לפי שחששו שמא יפסידם דלא סמכא דעתיה, אע״פ ששמעו בו שמת, וחששו כאן יותר מבנטושין, לפי שאינו בוש כל כך מלהפסיד כיון ששמעו בהן שמתו, אבל בנטושין הוא בוש יותר מלהפסיד, כיון שלא שמעו בהן שמתו.
השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. לפירוש רש״י הוא פשוט השתא אם לקח הכל הוי זריז ונשכר כל שכן אם מניחו ואינו תולש שיטול מן השבח כאריס וזה טוב לבעלים כדי שלא יקדים לתלוש הכל כשישמע שיבאו הבעלים. ולפירוש התוספות אך קשה דאדרבה אין נותנין לו כאריס יש לומר דהכי פירושו מיבעיא פירוש מה צריך ליתן לו כלום במאי דאשבח כיון שהדין כך שהוא זריז ונשכר לוקח הכל אם ירצה אם כן למה יתקנו לו ליטול כאריס אם לא קדם ותלש כדפירשו תוספות וטעמא משום דאדעתא דכולה ארעא נחית תחלה ולא חיישינן שמא יחטוף ויאכל כיון ששמע בו שמת ולכך לא תקנו לו שיטול כאריס אבל אם קדם ותלש הוי זריז ונשכר. עד כאן גליון.
וכתב ה״ר יהונתן וזה לשונו: וכולם שמין להם כאריס. כלומר אבורח מחמת מרדין קאי דקא אמרינן דמורידין קרוב לנכסיהן ושמא תאמר כי היכי דבנטושין היכא שלא שמעו בו שמת דאמרינן אם קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר נימא נמי בבורח מחמת מרדין קמשמע לן ברייתא זו דלא אמרינן כן אלא אם יבאו הבעלים התנו להם בכל שנה ושנה שעברה למחצה לשליש ולרביע ויחזיר להם המותר כפי שיודו הן מעצמו שיצא מן הקרקע או שמא על פי עדים שכך וכך הוציא הקרקע פירות בכל שנה ושנה אבל אינו זריז ונשכר כיון שלא צוה דפנאי היה לו אף על פי שהיה מתירא מה שאין כן בשאר שבוי שאין לו פנאי כלל. עד כאן.
השתא זריז ונשכר וכו׳. איכא למידק מאי קושיא והא המוציא הוצאות של נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר ואפילו הכי לא יהבינן ליה מאי דאשבח אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל יש לומר דהתם מדין מחילה נגעו ביה כיון שאינו מוציא אלא לרצונו ואין הנכסים הללו יוצאים מתחת ידו אלא מרצונה אף הוא אינו יורד בהם לדעת ליטול כאריס. ותדע לך דמשום מחילה הוא מדמפלגינן בין אכל ללא אכל ובין אכל דרך כבוד ללא אכל דרך כבוד. אבל הכא דמיחש חייש דילמא לא מית לדעת ליטול כאריס נחת ואף על גב דשמעו בו שמת. הרמב״ן והרשב״א והר״ן ז״ל.
וזה לשון הרא״ש ז״ל: מאי דאשבח מיבעיא הקשה ר״מ אמאי לא שני דאיצטריך לאשמועינן דלא תימא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כמוציא הוצאות על נכסי אשתו. ותירץ משום דפשיטא ליה דלא דמי אלא למוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ואף על פי שבעל התלמוד טעה באותה סברא לקמן ורצה לדמותו למוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה יש לומר דהני מילי בשלא שמעו בו שמת דזה היה ראוי לדמותו לאשתו גדולה לפי שגרם לעצמו שגרשה ולכך אמרינן מה שהוציא הוציא הכא נמי בשלא שמע שמת וירד לנכסיו והוציא הוצאות על הספק איהו דאפסיד אנפשיה שלא היה לו להוציא הוצאות על נכסי איש שלא שמע בו שמת. אבל היכא דשמו בו שמת כדין עשה כיון דראוי ליורשו ושמע בו שמת לא פשע במידי ודמי להוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו דלא פשע נמי במידי. עד כאן.
הא אמרת מוציאים אותם מידו. ואם תאמר מאי פריך מכל מקום קאמר הכי דאי איתרמי דלא הוציאוה בית דין מידו והשביחה ובא השבוי ומצא שבח בעין נוטל כאריס. ויש לומר דהכי קאמר הא אמרת מוציאים אותו מידו כיורד שלא ברשות ואפילו כי אריס נמי לא שקיל והא דקאמר אלו התם זריז ונשכר הכי פירושו אלו התם פירוש כששמעו בו שממשמשים ובאין וקדם ותלש ואכל דינו הוי כאלו לא שמע שממשמין ובאין ואלו הכא שמין להו כאריס כששמעו שממשמשים ובאין וקדם ואכל דהוי דינו כמו כבר באו ולא שקיל אלא כאריס. ואם תאמר מאי טעמא לא עבדינן כששמע שממשמשים ובאין כמו קודם שלא שמע כמו גבי שבוי. ותירץ מורינו שיחי׳ דלא דמי דדוקא גבי שבוי דהיינו שמעו בו שמת יש להשוות שמע שממשמשים ובאין לקודם שלא שמע דאין לו להאמין מה ששמע שהן ממשמשים ובאין שהרי שמע שמת אבל בנטושין לא שמע בו שמת ואם כן כששמע שבאין יש לו שפיר להאמין משום הכי עבדינן ממשמשים ובאין כמו שכבר בא. תלמידי הר״פ ז״ל.
בתוספות בד״ה וכולם שמין להם כאריס כו׳ פרש״י דבשבוי ששמעו כו׳ ואם יבואו הבעלים כו׳ יטול כשאר אריסין כו׳ עכ״ל. אף על גב דרש״י לא כתב מזה כלום מ״מ משמע להו הכי בפשיטות לפרש״י מדקאמר הש״ס השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא משמע להדיא דכל כמה דלא קדם ותלש שקיל מיהא כאריס ואם כן לפי׳ רש״י סברא זו נשארה ג״כ לפי המסקנא דהא לא מצינו דדחי לה הש״ס ולפירושו עיקר החילוק בין שבויים לנטושים לרשב״ג דבשבויים אוכל כל הפירות ולא מנכינן ליה כלום אף אם בא לבסוף ואדרבא אפי׳ הפירות שהם בעין אם קדם ותלשן זכה ואם לא קדם ותלשן שקיל בהו כאריס משא״כ בנטושי׳ לעולם לא שקיל אלא כאריס אם בא לבסוף אבל לפי׳ התוספות למסקנת הש״ס ע״כ לעולם לא שייך בשבויים ליטול כאריס אפי׳ אם לא קדם ותלש דהא לשיטתם הא בהא תליא דמשום דלא שקיל כאריס מש״ה אמרינן דאם קדם ותלש זכה משא״כ בנטושין ולשיטתם צ״ל דאע״ג דלסברת המקשה דקאמר מאי דאשבח מיבעיא בשבויים נמי שקיל מיהא כאריס אם לא קדם ותלש למסקנא דמדמינן לה לנכסי אשתו הדר ביה כמ״ש הרא״ש לשיטתם ע״ש כנ״ל:
בא״ד וקשה דאמאי משני לעיל כו׳ ועוד כו׳ כיון שאין לו אלא כאריס עכומ״ז כו׳ עד סוף הקושיא על פרש״י. ונלע״ד שכל קושייתם לפרש״י היינו למה שהבינו שפירושו דבנטושין אפילו לא שמע שבא אינו נוטל בגוף הפירות אלא כאריס ומותר הפירות יניח ביד שליש או אפוטרופוס כדמשמע קצת כן מפי׳ שכ׳ בד״ה דאילו התם כו׳ ושאר פירות יהא מונחין עכ״ל. אבל אם נפרש כוונת רש״י דמ״ש שנוטל כאריס היינו לענין אם בא לבסוף עושין עמו חשבון למפרע וכל מה שאכל יותר משאר אריסין מנכינן לו ומוציאין מידו אבל כל כמה שלא שמע שבא אוכל מיהא כל הפירות ומי ימחה בידו דהא הב״ד אין נזקקין להם לעי׳ בנכסיו אלא במה שמורידין הקרוב לנכסיו כמ״ש הפוסקים וא״כ אין מקום לשום קושי׳ מקושיית התוספות דהא לא דמי כלל לאריס עכומ״ז דכל זמן שלא שמע אוכל כל הפירות משא״כ באריס עכומ״ז וכ״נ להדיא מלשון רש״י בד״ה שמין לו כאריס וכ״כ הרא״ש להדיא לשיטת רש״י וכ״כ הרמב״ם ז״ל כסברא זו וא״כ נתיישבו קושי׳ התוס׳ אבל הטוח״מ סי׳ רפ״ה כתב בשם רש״י כמ״ש התוס׳ לשיטתו אבל הב״ח שם הרגיש בזה וכתב כמו שכתבתי ע״ש:
תנא [שנה החכם] על אותה משנה: וכולם שמין להם כאריס. ושואלים: אהייא [על איזה חלק מן הברייתא] מוסבת הערה זו? אילימא [אם תאמר] על שבויין, השתא [הרי] זריז ונשכר הוה [הוא], שהרי רשאי לתלוש כמה פירות שיכול, מאי דאשבח מיבעיא [את מה שהשביח נצרכה לומר] שיכול לקחת? אלא תאמר שמדובר ברטושים — והא [והרי] ״מוציאין אותן מידו״ קתני [שנה], ואם כן אינו נדון כאריס!
A Sage taught with regard to the baraita discussing the case of one who descends to the property of another: And for all of them, the court appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper. The Gemara asks: To which property in the baraita is this ruling stated? If we say it is stated with regard to captives’ property, now that the tanna stated that he is diligent and he profits, as he may take as much produce as he wishes, is it necessary to say that he can take a share of what he did to enhance the field? Rather, say that it is stated with regard to forsaken property. But isn’t it taught: The court removes it from his possession? The legal status of the one who labored in the field is not at all similar to that of a sharecropper.
הכל
(3) אֵלָּא אַנְּטוּשִׁים. לְמַאן? אִילֵימָא לְרַבָּנַן, הָא אָמְרִי ״מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ״, אִי רַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הָא אֲמַר ״שָׁמַעְתִּי שֶׁהַנְּטוּשִׁים כַּשְּׁבוּיִין״!
Rather, say that it is stated with regard to abandoned property. The Gemara asks: In accordance with whose opinion? If we say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, don’t they say: The court removes it from his possession? And if it is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, doesn’t he say: I heard that the legal status of abandoned property is like that of captives’ property, and the rights of the one who labored in the field are superior to those of a sharecropper.
Rather, say that it is stated with regard to abandoned property. The Gemara asks: In accordance with whose opinion? If we say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, don’t they say: The court removes it from his possession? And if it is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, doesn’t he say: I heard that the legal status of abandoned property is like that of captives’ property, and the rights of the one who labored in the field are superior to those of a sharecropper.
אלא תפרש זאת על נטושים. ונברר, למאן [לשיטת מי]? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים] הא אמרי [הרי אומרים הם] כי מוציאין אותו מידו. אי [ואם] לדעת רבן שמעון בן גמליאל — הא [הרי] הוא אמר שמעתי שהנטושים דינם כשבויין ואם כן עדיף הוא מאריס!
Rather, say that it is stated with regard to abandoned property. The Gemara asks: In accordance with whose opinion? If we say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, don’t they say: The court removes it from his possession? And if it is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, doesn’t he say: I heard that the legal status of abandoned property is like that of captives’ property, and the rights of the one who labored in the field are superior to those of a sharecropper.
הכל
(4) כַּשְּׁבוּיִין וְלֹא שְׁבוּיִין; כַּשְּׁבוּיִין דְּאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ וְלֹא שְׁבוּיִין דְּאִילּוּ הָתָם זָרִיז וְנִשְׂכָּר וְאִילּוּ הָכָא שָׁיְימִינַן לֵיהּ כָּאָרִיס.
The Gemara answers: According to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the legal status of that property is in some ways like that of captives’ property but in other ways not like that of captives’ property. It is like that of captives’ property in that the court does not remove it from his possession. But it is not like that of captives’ property, as there, in the case of captives’ property, the one working the field is diligent and he profits from the produce he takes, while here, one appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper.
The Gemara answers: According to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the legal status of that property is in some ways like that of captives’ property but in other ways not like that of captives’ property. It is like that of captives’ property in that the court does not remove it from his possession. But it is not like that of captives’ property, as there, in the case of captives’ property, the one working the field is diligent and he profits from the produce he takes, while here, one appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper.
דאילו התם זריז ונשכר – דכיון ששמעו בו שמת כי נחת לה אדעתא דכולהו פירי נחת אבל הכא דלא שמעו שמת לאו אדעתא דכולה נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר פירות יהא מונחין.
ומשיבים: לדעת רבן שמעון בן גמליאל דינם כשבויין, אבל לא שבויין ממש לכל ענין. כלומר, כשבויין לענין זה שאין מוציאין אותן מידו, אבל לא שבויין ממש, שאילו התם [שם, בשבויים] המחזיק הוא זריז ונשכר במה שהוא לוקח, ואילו הכא שיימינן ליה [כאן שמים, מעריכים אנו אותו] כאילו היה אריס.
The Gemara answers: According to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the legal status of that property is in some ways like that of captives’ property but in other ways not like that of captives’ property. It is like that of captives’ property in that the court does not remove it from his possession. But it is not like that of captives’ property, as there, in the case of captives’ property, the one working the field is diligent and he profits from the produce he takes, while here, one appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper.
הכל
(5) וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: בהַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, הוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל קִימְעָא, קִימְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה, מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל.
The Gemara asks: And what is different in this case from that which we learned in a mishna (79b): In the case of one who outlays expenditures to enhance his wife’s usufruct property, which belongs to his wife but whose profits are his for the duration of their marriage, if the marriage ends in divorce or his death and she reclaims the property, whether he spent much to enhance the property and consumed little and did not derive benefit commensurate with his investment, or whether he spent little and consumed much, the principle is: What he spent, he spent, and what he consumed, he consumed. His labor is not appraised like that of a sharecropper.
The Gemara asks: And what is different in this case from that which we learned in a mishna (79b): In the case of one who outlays expenditures to enhance his wife’s usufruct property, which belongs to his wife but whose profits are his for the duration of their marriage, if the marriage ends in divorce or his death and she reclaims the property, whether he spent much to enhance the property and consumed little and did not derive benefit commensurate with his investment, or whether he spent little and consumed much, the principle is: What he spent, he spent, and what he consumed, he consumed. His labor is not appraised like that of a sharecropper.
ואקשינן: מאי שנא מהא דתנן: המוציא1 הוצאות בנכסי אשתו, הוציא הרבה ואכל קימעה – מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וכו׳.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194: ״המוצא״.
ומאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות וכו׳. פירוש דקסלקא דעתין דהכא נמי כיון דקרוב הוא ויש לו תקוה בנכסים שירשם שדינו כיורד לנכסי אשתו גדולה והיה לנו לומר כי מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ופרקינן דהא לא דמיא אלא למוציא הוצאות בנכסי אשתו קטנה היכולה למאן דלא מחיל כיון דלא סמכא דעתיה ובדין הוא שיהא כיורד שלא ברשות אלא דתקינו ליה רבנן שיהא כאריס הכא נמי לא שנא. ואם תאמר הניחא נכסי רטושין אבל נכחי שבוים ששמעו בהם שמתו מאי איכא למימר דהא סמכא דעתיה. ויש לומר דכיון שאין כאן שמועה ברורה ואולי הוא בחיים לא סמכא דעתיה שיהו נכסים נופלים לו בירושה ואף על גב דבעל בנכסי אשתו לא ידע מאן מאית ברישא מכל מקום הא שייך בנכסי אפילו מחיים וידו כידה או עדיפא מידה כדאיתא בדוכתה. הריטב״א ז״ל.
ושואלים: ומאי שנא מהא דתנן [ובמה שונה הדבר מזו ששנינו במשנה]: המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהם נכסי מלוג שלה, וגירשה או מת, וחוזרים הנכסים אליה, הוציא הרבה הוצאות ואכל קימעא [מעט] שלא הספיק ליהנות מהשבחת הנכסים, או הוציא קימעא ואכל הרבה, כלל הוא: מה שהוציא — הוציא, ומה שאכל — אכל, ואין עושים אתו חשבון.
The Gemara asks: And what is different in this case from that which we learned in a mishna (79b): In the case of one who outlays expenditures to enhance his wife’s usufruct property, which belongs to his wife but whose profits are his for the duration of their marriage, if the marriage ends in divorce or his death and she reclaims the property, whether he spent much to enhance the property and consumed little and did not derive benefit commensurate with his investment, or whether he spent little and consumed much, the principle is: What he spent, he spent, and what he consumed, he consumed. His labor is not appraised like that of a sharecropper.
הכל
(6) הָא לָא דָמְיָא אֵלָּא לְהָא (דִּתְנַן) גהַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה, כְּמוֹצִיא עַל נִכְסֵי אַחֵר דָּמֵי. אַלְמָא כֵּיוָן דְּלָא סַמְכָא דַּעְתֵּיהּ, תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנַן כִּי הֵיכִי דְּלָא לַפְסְדִינְהוּ; הָכָא נַמֵי, תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנַן כִּי הֵיכִי דְּלָא לַפְסְדִינְהוּ.
The Gemara answers: This case is comparable only to that which we learned in a statement that Rabbi Ya’akov said that Rav Ḥisda said: The legal status of one who outlays expenditures to enhance the usufruct property of his minor wife, whose father died and whose brother and mother married her off, is like that of one who outlays expenditures to enhance the property of another, as this is a marriage by rabbinic law and she can void the marriage by performing refusal. If the husband spent much to enhance the property and consumed little, his work is assessed like that of a sharecropper. Apparently, since he does not rely on the fact that her property will remain his, the Sages instituted on his behalf that he be reimbursed for his expenditures so that he will not devalue the property. Here too, the Sages instituted on behalf of the one who labored in the field that he be reimbursed for his labor, so that he will not devalue the property.
The Gemara answers: This case is comparable only to that which we learned in a statement that Rabbi Ya’akov said that Rav Ḥisda said: The legal status of one who outlays expenditures to enhance the usufruct property of his minor wife, whose father died and whose brother and mother married her off, is like that of one who outlays expenditures to enhance the property of another, as this is a marriage by rabbinic law and she can void the marriage by performing refusal. If the husband spent much to enhance the property and consumed little, his work is assessed like that of a sharecropper. Apparently, since he does not rely on the fact that her property will remain his, the Sages instituted on his behalf that he be reimbursed for his expenditures so that he will not devalue the property. Here too, the Sages instituted on behalf of the one who labored in the field that he be reimbursed for his labor, so that he will not devalue the property.
אסיק׳: תיקנו להן רבנן לשום להן כאריס, כי היכי דלא ניפסדינהו לנכסי.
ודייקי׳: וכלן – לאייתויי שבוי שנשבה, שמורידין קרוב לנכסיו.
הא לא דמיא – תרוצא הוא הא דנכסי שבויין להא דאשתו קטנה דמי.
קטנה – שהיא יתומה שהשיאוה אמה ואחיה ואין קידושין תופסין בה מן התורה אלא מדברי סופרים לפיכך יוצאה במיאון בע״כ אם תמאן.
כמוציא על נכסי אחר דמי – ואם הוציא ולא אכל כדי הוצאתו שמין לו כאריס.
דלא סמכא דעתיה – שיהא מוחזק בידו דדואג שמא תמאן בו.
תקינו ליה רבנן – ליטול כאריס.
כי היכי דלא ניפסדינהו – שלא יקלקל הקרקעות לזורען תמיד ולא יעבוד ולא יעדור כרמים.
ומשיבים: הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא להא [למקרה זה] ששנינו: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שהיתה יתומה והשיאוה אחיה ואמה שנישואיו עמה אינם מדין תורה, אלא מתקנת חכמים (והיא יכולה להפקיעם במיאון) — הרי זה כמוציא הוצאות על נכסי אחר דמי [נחשב], שמחזירים לו את הוצאותיו. והטעם הוא: אלמא, כיון דלא סמכא דעתיה [שאין דעתו סומכת] שנכסיה ישארו ברשותו תקינו ליה רבנן כי היכי [תקנו לו חכמים שיקבל את כל הוצאותיו כדי] שלא לפסדינהו [יפסיד אותם, את הנכסים], הכא נמי תקינו ליה רבנן כי היכי דלא לפסדינהו [כאן גם כן תקנו לו חכמים שיקבל חשבון עבודתו כדי שלא יפסיד אותם].
The Gemara answers: This case is comparable only to that which we learned in a statement that Rabbi Ya’akov said that Rav Ḥisda said: The legal status of one who outlays expenditures to enhance the usufruct property of his minor wife, whose father died and whose brother and mother married her off, is like that of one who outlays expenditures to enhance the property of another, as this is a marriage by rabbinic law and she can void the marriage by performing refusal. If the husband spent much to enhance the property and consumed little, his work is assessed like that of a sharecropper. Apparently, since he does not rely on the fact that her property will remain his, the Sages instituted on his behalf that he be reimbursed for his expenditures so that he will not devalue the property. Here too, the Sages instituted on behalf of the one who labored in the field that he be reimbursed for his labor, so that he will not devalue the property.
הכל
(7) וְכוּלָּן שָׁמִין לָהֶם כָּאָרִיס. ״וְכוּלָּן״, לְאַיְתוֹיֵי מַאי?
The Gemara asks with regard to the phrase written in the baraita: And for all of them, the court appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper, what additional case does it serve to include, as apparently it applies only to property of those who abandoned it, in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel?
The Gemara asks with regard to the phrase written in the baraita: And for all of them, the court appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper, what additional case does it serve to include, as apparently it applies only to property of those who abandoned it, in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel?
וכולן שמין להם כאריס. פירש הקונטרס מן הפירות שבכל השנים קודם ביאת השבוי אינו נוטל אלא כאריס והשאר לבעלים. השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. פירוש פשיטא דנוטל כאריס. ולא נראה ומשמע דלא קשיא ליה אלא ממאי דקאמר מיבעיא ואדרבה היה לו להקשות פירכא דעדיפא מינה דלעיל אמרינן דקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר אלמא דתני אוכל כל הפירות קודם ביאת השבוי והכא אמרינן דאפילו קודם ביאת השבוי אינו נוטל אלא כאריס ואם כן קשיא אהדדי. ויש לומר דודאי קודם ביאת השבוי הוין כל הפירות שלו. והכי פירושו שמין להם כאריס לאחר שבא השבוי אם מצא פירות בעין כגון פירות שמחוברים בקרקע או שהשביח הקרקע מזה השבח הוא נוטל כאריס. ופריך השתא זריז ונשכר הוי בשקדם ותלש קודם ביאת השבוי אף על גב דשמע שהיו ממשמשין ובאין מאי דאשבח פירוש לאחר ביאת השבוי כשמוצא שבח בעין מיבעיא פשיטא דלכל הפחות נוטל כאריס. והשתא אין להקשות קושיין ממש אהדדי מאי שנא הכא דהוא אוכל ונוטל והכא אינו נוטל אלא כאריס שנא ושנא דלעיל מיירי שלא בא אלא שמע שבאין אבל הכא מיירי שכבר בא השבוי. ואם תאמר מאי פריך השתא זריז ונשכר הוי וכו׳ והלא לא דמו אהדדי כדפירשתי.
ויש לומר דהכי קאמר משום מאי סלקא דעתך לומר דלא שקיל ליה כאריס משום דחשבת ליה כיורד בתוך שדה חבירו שלא ברשות. וזה אינו דהשתא זריז ונשכר הוי קודם ביאת השבוי כי נמי שמע שהן ממשמשין ובאין אלמא דחשבת ליה כיורד ברשות דאי שלא ברשות חשבת אם כן לא הוה אמרינן דהשתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. ולהכי פריך השתא זריז וכו׳ פירוש לאחר שבא השבוי ומצא שבה בעין לא כל שכן דחשבינן ליה כיורד ברשות לגבי האי דשקיל כאריס. תלמיד הר״ף.
וזה לשון הריטב״א: תנא וכלן שמין להן כאריס. פירש רש״י כי כשיבאו הבעלים וכו׳ אבל בתוספות פירשו דלא מיירי אלא לענין שבח שהשביחו בנכסים שהוא קיים שנוטלין בו כאריס כשיבאו הבעלים אבל בשכר עבודה שבכל שנה לא מיירי. והביאו ראיה לדבריהם מהא דפרכינן בסמוך אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר וכו׳ ומשמע מהאי לישנא דלא סתרן אהדדי דהא במאי דאמרינן זריז ונשכר כל הפירות שהיו בכל השנים שעברו קודם שיבאו הבעלים הרי הן שלו ולא עוד אלא שאפילו שמע שממשמשין ובאין ושמט ואכל אין מוציאין מידו ואלו באידך קאמר ששמין לו כאריס ולא יטול אלא למחצה לשליש ולרביע. אלא ודאי דלא איירי תנא אלא לענין שבח שהשביחו והוא עומד קיים בקרקע כשבאו הבעלים כגון שנטעו כרמים וכיוצא בו. ואם תאמר ולפירוש התוספות נמי כיון דעניינים חלוקין הן דהא איירי בפירות והא איירי בשבח היכי אמרינן דלא מיבעיא לומר הא. ויש לומר דודאי מאן דבעי לומר שאין שמין להן כאריס היינו משום דלא דיינינן להו כיורד ברשות והיינו דאמרינן דפשיטא שנוטל כאריס וכיורד ברשות דכיון דלענין פירות זריז ונשכר פשיטא דכיורד ברשות דמי ועדיף מיניה. וכי תימא היא גופה נצרכא שיטול בשבח כאריס בלחוד ולא נאמר שיהיה נשכר יותר ממחצה ויש לומר דכל שכן דפשיטא ליה דהא לא קתני שיהא נשכר אלא במה שהיה זריז ששמט ואכל ולא במה שהשביח בקרקע שהוא בקרקע ולא אכלו ודי לו שיטול בשבח בגופה של קרקע כאחד מאריסי העיר ושיהא ידו על העליונה ולישנא נמי דאיק הכי דאי לא הוה ליה למיתני אין שמין להן אלא כאריס. עד כאן.
וזה לשון הרא״ש: שמין להן כאריס. פירש הקונטרס שיטול בפירות ובשבח כמנהג אריסי העיר. ואם תאמר לעיל אמאי משני לירד ולמכור לשני וכו׳ כמו שהקשו בתוספות. ויש לומר. דמכל מקום לאלתר נוטל הכל עד שיבאו הבעלים ויחזור ואם כן יורד ואוכל הוא עתה.
ומיהו מדמדמה לה לההוא דהמוציא וכו׳. מכלל דהכא נמי מה שאכל אכל דאם לא כן מאי פריך דין הוא דהכא שיטול בשבח כאריס מאחר שאין הפירות שלו. הילכך נראה לפרש וכו׳ עד כאן.
וזה לשון תוספות שאנץ: שמין להם כאריס. פירש הקונטרס אם יבאו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקע ופירות וכו׳. ואם תאמר לעיל דפריך לשמואל דאמר מורידין מברייתא דקתני ובניהם מבקשין לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותם אמאי דחק רבא לתרץ לירד ולמכור הא אפילו לירד ולאכול אין לו דאין נוטל כלל אלא בעדים וכך היה נוטל בשל אחרים. לאו פירכא דמכל מקום לאלתר נוטל לגמרי עד שיבאו הבעלים ויחזיר וברייתא משמע דאין מניחין אותו לירד עכשו. ומיהו מדמדמי לה לההיא דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל נראה שהפירות אוכל בחנם ואין משלם כלום לשבוי כשבא ובמה שהשביח בקרקע נוטל כאריס. ועוד מדאמר שמואל לקמן שבוי שנשבה בית דין מעמידין אפוטרופוס לנכסיו וקוצר ובוצר ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו ואם איתא שאינו נוטל אף בפירות אלא כאריס לוקמיה לקרוב מרישא.
והשתא לפי מה שפירשנו אין הורדה לנכסי שבוי שוה להורדה לנכסי קטן דלנכסי שבוי היינו לאכול הכל ולנכסי קטן הוי אפוטרופוס. ועוד חלוקים בזה דהורדת קרוב לנכסי שבוי דכולה שמעתא בראוי ליורשו ואף בנכסים שהיה הקרוב ראוי לירש עמו שנפלו ממורישיהם ובהני נכסים אמרינן להוריד קרוב לנכסי קטן כיון דאותו קרוב היורד היה ראוי לירש עמו באותן נכסים או אחים מן האם של קרוב היה ראוי לירש באותן נכסים עם הקטן והא דאמרינן לקמן לוקמינהו בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דמשמע דאי מורידין הוה מוקמינן כולהו בידא דאחתא כאלו הוה ידעינן בודאי דלא שכיבא. לא נוכל לומר כן אלא הכי קאמר לוקמינהו כולהו בידא דאחתא לאכול הפירות לגמרי כשאר הורדת קרוב לנכסי שבוי דילמא שכיבא סבתא ואין להוריד קרוב לנכסי קטן אפילו לאפוטרופוס.
וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות וקשה דאמאי לעיל משני לירד ולמכור וכו׳. ומיהו נוכל לומר דעת רש״י הוא שנוטל הכל ואם יבאו הבעלים יחזיר להם הכל וישאירו לו כדין אריס. אבל אין נראה לתוספות דכיון שלא שמעו בו שמת למה יניחוהו ליקח חלק בנכסי בעלים ודילמא כשיבאו לא ימצאו ליפרע ממנו. וגם לשון רש״י לא משמע כן שפירש ואם יבאו בעלים יטלו כמנהג אריסין.
עוד כתוב בתוספות מאי פריך מהמוציא הוצאות וכו׳. אין להקשות דנימא דפריך אשבויין ששמעו בו שמת דקאמר שמין לו כאריס אף על גב דאדעתא דארעא נחית ואפילו הכי משני דכיון דלא סמכה דעתיה שירא שהקול שיצא אינו אמת לכך תקנו לו כאריס. דיש לומר אם כן היכי קאמר לעיל אילימא אשבויין השתא וכו׳ הא צריך לאשמועינן שלא נאמר כמו במוציא הוצאות על נכסי אשתו כדפריך בתר הכי מאי שנא.
עוד כתבו בתוספות דילמא מפסיד להו וכו׳. ואיו להקשות לרב ולתנא קמא יתקנו שיתנו לו כאריס אם יבאו ולא יפסיד ויורידו ושמא יש לומר כיון שנוטל הכל אם לא יבאו לא היו יכולין לתקן אם יבאו שיתנו לו כאריס. כיון דאדעתא דארעא נחית כמו בהוציא הוצאות על נכסי אשתו. ועוד כשיבאו הבעלים מן הדין הוא שלהן מה שימצאו ולא יטול זה כלום ולא ראו להפקיע דינו. אבל אין לפרש דאפילו אם יטול כאריס עדיין יקלקל כך סברי רב ותנא קמא כי יקדים עצמו ליטול הכל וגם אחרי שלא יוכלו ליורשו (נוסחא אחרינא לגרשו) לא יטיח לעבדו בטוב אם כן בחנם פירשו תוספות לפי שירא שיבאו בעלים ולא יטול כלום.
ושואלים: למדנו בברייתא וכולן שמין להם כאריס — הלשון ״וכולן״ לאיתויי מאי [להביא את מה] עוד, שהרי נראה שלא במקרה אחד בלבד מדובר!
The Gemara asks with regard to the phrase written in the baraita: And for all of them, the court appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper, what additional case does it serve to include, as apparently it applies only to property of those who abandoned it, in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel?
הכל
(8) לְאַיְתוֹיֵי הָא דַּאֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר שְׁמוּאֵל: שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה, מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו. יָצָא לַדַּעַת, אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אֲמַר: דבּוֹרֵחַ, הֲרֵי הוּא כַּשָּׁבוּי. בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מַאי? אִילֵימָא מֵחֲמַת כְּרָגָא, הַיְינוּ לַדַּעַת! האֵלָּא בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מְרָדִין.
The Gemara answers: It comes to include that which Rav Naḥman says that Shmuel says: For a captive who was taken captive, the court authorizes a relative to descend and manage his property. If he left of his own volition, the court does not authorize a relative to descend and manage his property. And Rav Naḥman says his own statement: The legal status of one who flees is like that of a captive. The Gemara asks: One who flees for what reason? If we say that he flees due to a tax [karga] that he attempts to evade, that is the case of one who left of his own volition. Rather, the reference is to one who flees due to an allegation that he committed murder [meradin], and he flees to avoid execution. Therefore, his legal status is that of a captive.
The Gemara answers: It comes to include that which Rav Naḥman says that Shmuel says: For a captive who was taken captive, the court authorizes a relative to descend and manage his property. If he left of his own volition, the court does not authorize a relative to descend and manage his property. And Rav Naḥman says his own statement: The legal status of one who flees is like that of a captive. The Gemara asks: One who flees for what reason? If we say that he flees due to a tax [karga] that he attempts to evade, that is the case of one who left of his own volition. Rather, the reference is to one who flees due to an allegation that he committed murder [meradin], and he flees to avoid execution. Therefore, his legal status is that of a captive.
יצא לדעת – אין מורידין קרוב לנכסיו – מאי טעמא, דאמרי׳: מכדי לדעת יצא – היה לו להוריד קרוביו לנכסיו. כיון שלא הוריד הוא – גם אנו אין מורידין. אבל הבורח מחמת מרדין – כלומר: הבורח מחמת נפשות, מורידין קרוב לנכסיו, דאמרי׳ מחמת טירדא הוא דלא הורידם.
וקיימא לן כשמואל, דהא רב נחמן קאי כותיה. הילכך במקרקעי – מורידין קרוב לנכסי נטושין, וכששמעו בהן שמתו מורידין אפילו לנכסי נטושין. ומטלטלי – אם תפשו אין מוציאין מידם, ואם לא תפשו – מפקידין אותן ביד נאמנין. ואם נראין הדברים שמתו, אף על פי שאין עדות ברורה במיתתן – נותנין אותן ליורשין.
לאיתויי הא דרב נחמן – בורח מחמת מרדין.
יצא לדעת אין מורידין – דכיון שהיה שפוי בדעתו ולא צוהו בלכתו לירד לנכסיו ש״מ לא ניחא ליה.
בורח הרי הוא כשבוי – שאין דעתו מיושבת עליו מחמת שהוא בהול.
מחמת כרגא – שאין לו ממה לפרוע כסף גולגלתו למלך ובורח לפני בוא הזמן.
היינו יוצא לדעת – שאין כאן בהלה.
מחמת מרדין – שהרג את הנפש ופרסאי הורגין על שפיכות דמים כדאמרינן בבבא קמא (דף קיז.) מרדין היא רציחה בלשון פרסי וכן מפורש בשערים דרב האי גאון (שער מ).
ועוד דרב נחמן קאי כוותיה דאמרא רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו. וגם רב הונא שהוא תלמידו של רב סבר כשמואל, דאמר רב הונא אין מורידין קטן לנכסי שבוי, הא גדול מורידין ואפילו קרוב. וכיון דקיימא לן כשמואל, דאכל שפיר אכל, וגם אין יכול ראובן לסלקו בולא כלום דשמין לו כעריס. ואם היה ראובן השבוי קטן, אין שמין לו לשמעון כעריס, דהא שלא כדין ירד דאין מורידין קרוב לניכסי קטן כרב הונא.
א. לט ע״א.
אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין – וא״ת והאמרה שמואל חדא זימנא וי״ל דה״ק אף על גב דבשבוי מורידין יצא לדעת אין מורידין.
היינו לדעת – דמסתמא לא פליג אשמואל מדלא קאמר אף בורח או אף יוצא לדעת.
בורח מחמת מרדין, פיר׳ שמרד על מצות המלך דאינו יכול לחזור. לדעתו פיר׳ יצא לדעת, הינו מעין נטושיןא ובפירוש הגאוניםב מרדין בלשון פרסי שפיכות דמים, והביאו ראיה דרב כהנא דשמטיה לקועיה וכול׳ג. לעולםד אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן פיר׳ לאנשים בעלי זקן, גדולים, לא מוקמינן אפטרופא אלא לקטנים.
א. צ״ב דברי רבנו.
ב. וכ״כ רש״י ד״ה מחמת מרדין בשם רה״ג בספר המקח שער מ׳ ענין י״א.
ג. ב״ק קיז, א.
ד. מגירסא זו נראה כמש״כ הריטב״א בשם הרמב״ן והר״ן (כב, א בדפי הרי״ף) בשם הרא״ה דאף אם מוצאים אפוטרפי לגדולים, לא מוקמינן, שירדו חכמים לסוף דעתו של אדם שלא יטרח בנכסים כיון שאינן של יתומים, אבל מרש״י ד״ה אפטרופוס לדיקנני שכתב שאין ב״ד טורחין לבקש אפטרופוס לגדולים משמע דאי משכחינן מוקמינן, וכ״כ הרשב״א והטור סי׳ רפה.
היה בנכסים אלו פירות המבושלים קמה לקצור וענבים לבצור והדומה להם בית דין מעמידין אפטרופוס לקצור ולבצור ולמכור ומפקידין אותם עם שאר המטלטלין ומ״מ אם קדם הוא וקצר ותפש הרי זה זריז ונשכר ויהא בכלל חשבון שאר עבודות שבקרקע הא אם לא קדם בית דין ממנין עליהם אחר ומפקידין דמיהם עם שאר המטלטלין ואח״כ מורידין הקרוב וכתבו גדולי המחברים שכן הדין בכל שאין בו טורח עבודה כגון שכר בתים וחניות ודברים שאין צורך בהם לאריסות שאין מורידין בהם קרוב אלא מעמידין בהם גבאי שיתבע השכר ויביאהו לבית דין ויפקידוהו אצל שאר המטלטלין:
לא נשמע בשבוי זה שמת אף זה מורידין קרוב לנכסיו לכתחלה והמטלטלין מפקידין אותם על הדרך שהזכרנו למעלה אלא שבקמה לקצור נדונת בו כמטלטל ואם קדם ותפש מוציאין מידו ויש חולקין בזו:
רש״י בד״ה רטושים כו׳ הגלות יהודה כלה הגלת כו׳ כצ״ל ונ״ב פסוק זה הוא בירמיה:
בא״ד נבוכדנצר הס״ד:
בד״ה שמע מינה כו׳ קרוב הס״ד:
תוס׳ בד״ה וכולם שמין כו׳ אין משלמין טרחו כו׳ נ״ב והא דאמר לעיל אשבוים השתא זריז ונשכר מאי דאשכח מבעיא היינו מקמי דידע אמאי שמין לו כאריס אבל בתר דמסיק טעמא משום דלא סמכא דעתא כו׳ ממילא ידעינן דכששמעו בו שמת דסמכא דעתיה דינו כמוציא הוצאה על נכסי אשתו כו׳ אשר״י:
אמר שמואל שבוי שנשבה וכו׳. כתוב בתוספות ויש לומר דהכי קאמר אף על גב דבשבוי מורידין וכו׳. ואין להקשות ולימא הך דהכא ולא האי דלעיל. דיש לומר דההיא דלעיל אמר רב יהודה משמיה דשמואל והשתא קאמר רב נחמן משמו אף על גב דכבר אמר שמואל בשבוי מורידין מכל מקום קאמר דיצא לדעת אין מורידין. גליון.
לאיתויי הא דאמר רב נחמן וכו׳. פירוש דאף על גב דברח מחמת מרדין ואיכא למימר לא יבאו לעולם ויבטח ולא יפסיד ויהיה כבעל בנכסי אשתו גדולה ולא יטול כאריס אפילו הכי לא פלוג. אי נמי דלעולם יש לחוש לביאה ולהפסד. עד כאן משיטה.
ובורח מחמת מרדין. כלומר דהיינו משום שפיכות דמים הרי הוא כשבוי שאינו יכול לצוות מחמת שהוא בהול שמא יודע הדבר וימצאוהו בעיר ויעשו בו דין שופכי דמים ואף לאחר שברח רחוק עשרה ימים או עשרים יום איננו יכול לשלוח ולצוות על קרקעותיו לפי שבכל מקום שהוא בורח מחמת מרדין שמה יעשו בו משפט מות אם יודע להם שיש מתרעמין. ה״ר יהונתן ז״ל.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כשמואל שאף על פי שלא שמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו. ומיהו כתב הרשב״א ז״ל דדוקא כשאין אחד רוצה לפקח בהן בתורת אפטרופוס ומן הטעם שכתבנו וכן בית דין אין משתדלין להעמיד להן אפטרופוס שאפטרופוס לדקנני לא מוקמינן. אבל אלו רצה אחד לפקח בנכסים בתורת אפטרופוס מעמידין ביד אפטרופוס ואין מורידין בהן את הקרוב. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן גבי שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו׳ דפרכינן עלה ולוקי אפטרופא לעולם ומשני אפטרופא לדקנני לא מוקמינן כלומר משום דלא משכחינן שאין אדם רוצה לפקח על נכסי גדול בחנם טעמא משום דלא משכחינן הא אי משכחינן מוקמינן. וראיה לדבר עוד מדאמר רבא בעובדא דההיא סבתא דמגו דמוקמינן אפטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן לאידך פלגא דאמתא אלמא כיון דמשכחינן אפטרופוס מוקמינן ליה ואין מורידין אחתא מדין קרוב לנכסי שבוי. ומיהו הני מילי כשלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת אף על גב דמשכחינן אפטרופא קרוב קודם דכיון דשמעו בו שמת בודאי יורש משוינן ליה להאי קרוב ומעמידין הנכסים בחזקתו. וראיה לדבר מדאמרינן בעובדא דסבתא לסוף שמעו דשכיבא סבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ואידך תילתא יהבינן לינוקא ואידך תילתא דנקא יהבינן לאחתא ואידך דנקא וכו׳ אלמא דוקא בהך דנקא דמחמת אחתא דאשתבאי שלא שמעו בה שמתה מוקמינן אפטרופא אבל תילתא דמחמת סבתא כיון דשמעו שמתה יהבינן לקטן עצמו ולא לאפטרופוס וכל שכן בגדול דאפילו משכחינן אפטרופא איהו עדיף דכיון ששמעו בו שמת בודאי יורש חשבינן ליה. ומיהו אפשר דהני מילי לענין מקרקעי דלא כליא קרנא אבל למטלטלי דכליא קרנא אף על פי ששמעו בו שמת מעמידין אפטרופוס ולא קרוב והיינו דאמרינן בענבים לבצור וזיתים למסוק דבית דין מעמידין להם אפטרופוס וסתמא קאמרינן אפילו כששמעו בו שמת דכיון דקלא בעלמא הוא לא הוי יורש ממש ולפיכך אין מורידין אותו אלא בקרקעות דלא כליא קרנא. ובקרקעות נמי לירד ולאכול אבל לא למכור זהו דעת הרשב״א בדברים הללו. אבל הרא״ה כתב דאפילו משכחי אפטרופא בקרקעות לא מוקמינן ליה כלל אלא מורידין קרוב ואף על פי שלא שמעו בו שמת דכיון שאין דרכם של בני אדם לטרוח בנכסי גדולים כל כך בחנם אף על פי שזה מקבל עליו לעשות כן אין סומכין עליו אלא חוששין לו שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה והיינו דאמרינן לקמן אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן כלומר דאפילו משכחינן לא מוקמינן משום דחיישינן דילמא מפסיד להו.
וההיא דאמר רבא דמיגו דמוקמינן אפטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן נמי לפלגא דאחתא התם היינו טעמא דכיון דאיכא חולקא לקטן בגויה חמיר להו לאינשי וליכא למיחש שמא יפסיד. הר״ן.
והריטב״א כתב כדעת הרא״ה וזה לשונו לקמן: ונוקי אפוטרופא לעולם. פירוש דכיון דמוקמינן אפטרופא לאותה קמה מוקמינן לכולהו נכסי דכיון דטרח טרח. ופרקינן אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן. פירש רש״י שלא נמצאהו נראה מדבריו דאי משכחינן ליה מוקמינן אבל מדקאמר לא מוקמינן מכלל דאפילו אשכחן לא מוקמינן דלא תקון רבנן אפטרופא לדיקנני שירדו חכמים לסוף דעתן שלא יטרחו בנכסים כראוי כיון שאינם של יתומים וכי מחתינן להו לא מחתינן אלא אריס. ותלמודא נמי מפשט הוה פשיטא ליה דבעלמא לא מוקמינן אפטרופא לדיקנני אלא דהשתא קא סלקא דעתיה דכיון דנחתי לפירי נחתי לכלהו. ופרקינן דאפטרופא לדיקנני לא מוקמינן כלל ואפילו בכי הא וכן עיקר. עד כאן.
כתב הרמ״ך וזה לשונו: מסוגיא דגמרא משמע דוקא ביורד בנכסי שבוי הוא יהוי זריז ונשכר אבל אנטושין דבורח מחמת מרדין ודדמו ליה שמין להם כאריס הוא דדיינין בהו אפילו במאי דקדם ואכל מקמי דליתי. ונראה לפרש מילתא דרבי שמעון בן גמליאל שמעתי שהנטושים כשבוים כמו שבשבוים דין לא שמעו בהם שמתו כדין שמעו בו שמת ומורידין קרוב אין הכי נמי בנטושין בין שמעו שמתו בין לא שמעו מורידין קרוב לנכסיהן. ואליבא דתנא קמא הויא מילתא בהפך דבשבוים הוא דאמר ברישא דברייתא בששמעו בהן שמתו מורידין קרוב והוא הדין בלא שמעו ובנטושין בלא שמעו מוציאין מידן והוא הדין אפילו שמעו שמתו דכיון דליכא סהדי מוציאין אותם מידן דחיישינן דילמא שמטי ואכלי ומפסדי לה לארעא ולא דמי נטושים לשבוים דנטושים ידע ביציאתו מן העיר ומדלא פקיד מאן ליחות לארעתיה לא שבקינן ליה לקרוב דליחות בהו וכל שכן לרחוק אבל שבוים שיצאו על מנת לחזור לאלתר ונשבו לא ידעו ביציאתן הילכך לא הוה לחו לפקודי אנכסייהו ומסתמא ניחא ליה דליחתו קריביה לנכסיה ולפלחו להו הילכך מורידין (חסר כמו ב׳ תיבות). דרבי שמעו בן גמליאל דאמר שמעתי שהנטושין כשבויין דמחמת מרדין נבהלו ונחפזו ולא צוו על נכסיהם מי יחזיק בהן והכי נמי פסק רבי נחמן משמיה דנפשיה דבורח מחמת מרדין הרי הוא כשבוי.
וכל הני דאמרינן דאין מוציאין מידן כגון נטושין ובורח מחמת מרדין אם חזר מורישן שמין להם כאריס במה שטרחו בפירות שהיו מחוברין בשעת חזרתו כדפרישית לעיל והיינו טעמא דלא מסלקינן להו לגמרי דאי אמרת מסלקינן להו מפסדי לה לארעא ואכיל מינה מאי דנפיק בה בלא טרחותא ובלא אפקותא.
והר״מ ז״ל כתב כשיבאו השבוי או הבורח מחמת סכנה שמין לאלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג האריסין של אותה העיר. עד כאן.
ועד כתב הר״מ ז״ל כשם שאין מורידין קרוב למטלטלים של שבוי ובורח מחמת מרדין כך אין מורידין קרוב לחצרותיו וחנויותיו וכו׳. אלא בית דין מעמידין להם גבאי ויהא השכר מונח בבית דין עד שידעו בו שמת או עד שיבא ויטלנו. ואין מורידין הקרוב לשדות וגנות ופרדסים להיות כאריס למחצה או לשליש אלא שיעשה ויאכל כדי שלא יפסיד הקרקעות ולא יוביר אותן. עד כאן. והוא כתב למעלה שכשיבאו השבוי או הבורח שמין לאלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג האריסין וכאן כתב שאין מורידין קרוב בהן בתורת אריסות ואם תאמר שלא נודיעם מתחלה אין זה דין היכול להתקיים ואם קרוב אחד נתאנה בזה לא יתאנה אחר אחריו. וצריך עיון בדבריו אלה יד כאן. וטעות נזדמן לו בדברי הרמב״ם ז״ל ולפי הנוסחאות שלנו אין עליו ז״ל קושיא. גליון.
ומשיבים: לאיתויי הא [להביא זו] שאמר רב נחמן אמר שמואל: שבוי שנשבה — מורידין קרוב לנכסיו, יצא לדעת — אין מורידין קרוב לנכסיו. ורב נחמן דידיה [משלו] אמר: בורח הרי הוא כשבוי. ושואלים: בורח מחמת מאי [מה], מאיזה טעם ברח? אילימא [אם תאמר] שברח מחמת כרגא [מיסים] שאינו יכול או אינו רוצה לשלם — היינו [הרי זה] אדם שיצא לדעת, שהרי שקל בדעתו והחליט שהוא יוצא, אלא הכוונה היא בורח מחמת אשמת מרדין [רצח] שהוא בורח בעל כרחו, ולכן דינו כשבוי.
The Gemara answers: It comes to include that which Rav Naḥman says that Shmuel says: For a captive who was taken captive, the court authorizes a relative to descend and manage his property. If he left of his own volition, the court does not authorize a relative to descend and manage his property. And Rav Naḥman says his own statement: The legal status of one who flees is like that of a captive. The Gemara asks: One who flees for what reason? If we say that he flees due to a tax [karga] that he attempts to evade, that is the case of one who left of his own volition. Rather, the reference is to one who flees due to an allegation that he committed murder [meradin], and he flees to avoid execution. Therefore, his legal status is that of a captive.
הכל
(9) אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: ושָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה וְהִנִּיחַ קָמָה לִקְצוֹר, עֲנָבִים לִבְצוֹר, תְּמָרִים לִגְדּוֹר, זֵיתִים לִמְסוֹק, בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וְקוֹצֵר וּבוֹצֵר וְגוֹדֵר וּמוֹסֵק, ואח״כ וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו. וְלוֹקֵים אַפּוֹטְרוֹפָּא לְעוֹלָם! זאַפּוֹטְרוֹפָּא לְדִיקְנְנֵי לָא מוֹקְמִינַן.:
Rav Yehuda says that Shmuel says: In the case of a captive who was taken captive and left in his field standing grain to be reaped, or grapes to be harvested, or dates to be cut, or olives to be picked, and the owner of the produce will incur significant loss if they are not harvested, the court descends to his property and appoints a steward to manage his property. And he reaps, and harvests, and cuts, and picks, and thereafter the court authorizes a relative to descend and manage his property. The Gemara asks: If that is an option, let the court always appoint a steward to manage the captive’s field. The Gemara answers: We do not appoint a steward [apoteropa] for the bearded, i.e., adults. A steward is appointed only for orphans.
Rav Yehuda says that Shmuel says: In the case of a captive who was taken captive and left in his field standing grain to be reaped, or grapes to be harvested, or dates to be cut, or olives to be picked, and the owner of the produce will incur significant loss if they are not harvested, the court descends to his property and appoints a steward to manage his property. And he reaps, and harvests, and cuts, and picks, and thereafter the court authorizes a relative to descend and manage his property. The Gemara asks: If that is an option, let the court always appoint a steward to manage the captive’s field. The Gemara answers: We do not appoint a steward [apoteropa] for the bearded, i.e., adults. A steward is appointed only for orphans.
ערך דקן
דקן – א(בבא מציעא לט.) אפיטרופא לדיקני לא מוקמינן כלומר לאדם גדול בעל זקן (א״ב תרגום בראש או בזקן בריש או בדקן).
ערך עטר
עטר – ב בפרק המפקיד (בבא מציעא לט) בגמ׳ רשב״ג. ובר״ג דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא כט:) הני מילי דלא עביד עטרא אבל עביד עטרא קלא אית לה פי׳ שטרא.
א. [בארט.]
ב. [קאנטראקט.]
מעמידין אפוטרופוס – להכניס דבר המוכן ויהא שמור לבעלים ואח״כ מורידין קרוב להשביח וליטול כאריס.
ולוקים אפוטרופוס לעולם – שלא יטול כלום.
אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן – אין בית דין טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמע להו והוי אפוטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמעי להו.
ואסיקנא דשמין להן כאריס אנטושין. ושמין להן כשיבאו הבעלים ומחשבין עמהן ונשבעין כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטל בכל כאריס בין בשבח בין בפירות. אבל מכל מקום אין בית דין מחשבין עמהן עד שיבאו הבעלים דבינתים בתורת בחזקת ידו שהנחת להו ונוטל הכל כיורש עד שיבאו הבעלים ויחשבו עמהן. כן דעת הרמב״ם והרמב״ן נ״ר. ומדברי רש״י נראה דבכל שנה ושנה מחשבין עמו ונוטל כאריס ומניח את השאר. ואינו מחוור דהא מחלוקתן של רב ושמואל בנטושין הוא וכדאמרינן בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בשלא שמעו בו דהיינו נטושין ומפרשינן טעמא רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו ושמואל אמר וכו׳ ואם איתא דשמואל נמי אפילו קודם שבאו בעלים לא אמר אלא ליטול כאריס מאי קאמר כיון דאמר מר וכו׳ לא הוה ליה למימר אלא כיון דנוטל כאריס דהא בהכין הוה מיירי עד השתא. ומיהו יש לומר דהא דאמרינן וכולן שמין להן כאריס היינו לאחר שבאו בעלים והכי קאמר שמואל מהשתא מורידים ונוטל כאריס ולא חיישינן דילמא מפסיד דהא אמר מר דכשיבאו בעלים שמין להם כאריס. ולי נראה דכל מה שאכל קודם ששמעו שהבעלים ממשמשים ובאים הרי אלו שלו דכיורש נחת ואכל ותדע לך שהרי אין בין שבוים לנטושים אלא שזה זריז ונשכר כלומר אף על פי ששמעו בהם שממשמשים ובאים וקדם ותלש ואכל את הכל הרי זה נשכר שכל מה שאכל אכל והיורד לנכסי נטושים אינו נשכר בהקדמתו וזריזותו אלא בא עם הבעלים לבית החשבון מכל מה שקדם ותלש ואכל מששמעו שממשמשים ובאים הא בשאר דינים הרי הוא כיורד לנכסי שבוים אלא שאין דעתי מכרעת הרשב״א ז״ל.
שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו׳. ומעמידין אפטרופוס. פירוש דכי אמרינן דאפטרופא לדקנני לא מוקמינן היינו כשצריך לטרוח בנכסים לעבוד אותם שהוא טורח גדול ואין אדם רוצה לטרוח בזה אלא בנכסי יתומים. וקוצר ובוצר פירוש והוצאה מגופן של נכסים.
ושמעינן מהכא שלא אמרו שמורידים קרוב לנכסי שבוי אלא דוקא בקרקעות אבל למטלטלים אין מורידים אלא מניחים אותו בית דין ביד אפטרופוס נאמן ואפילו רחוק. הריטב״א ז״ל.
וליקו אפטרופא לעולם. מכאן ראיה לפירוש התוספות דאי לפירוש הקונטרס קשיא דפירש דאינו נוטל אלא כאריס קודם ביאת השבוי אם כן מאי פריך וליקו אפטרופוס לעולם מאי נפקא מינה דהאי אפטרופוס יותר מאם הוה מוקי ליה אריס אלא שמע מינה דנוטל כל הפירות שבכל שנה קודם ביאת השבוי ומשום הכי פריך אמאי מוקמינן ליה קרוב שיאכל הפירות לוקי אפטרופוס. תלמיד הר״פ ז״ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ״ך ז״ל וזה לשונו: שבוי שנשבה או בורח מחמת מרדין שברח והניח קמה לקצור בית דין יורדין לנכסיו ומעמידים אפטרופוס לקצור ומוכר הפירות ומניח דמיהם עם כל שאר המטלטלים בבית דין ואתר כך יורידו בית דין לנכסיו קרוב כדאמר לעיל אבל אין מעמידין אפוטרופוס על כל נכסיו לעולם דאפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן. אבל אם שמעו בהם שמתו וירדו הראוים ליורשן לתוך הנחלה כולה וחלקוה ביניהם אין מוציאין מידם. אבל יוצא לדעת ולא שמעו בו שמת אין מתעסקים בנכסיו כלל מפני שהוא כמאבדן לדעת ואם הניחם בורים יעמדו בורים עד שיבאו או עד שישמעו בו מפי עדים ברורים שמת. מיהו היכא דהניח קמה לקצור או כרם לבצור ולא הניחם ביד אדם בעולם וכן מטלטלים ופירות שהניח בביתו ומתקלקלים נראה לומר שבית דין מעמידים אפוטרופוס למכרן ויעמדו המעות בבית דין. עד כאן.
אמר רב יהודה אמר שמואל: שבוי שנשבה והניח בשדהו קמה לקצור, או ענבים לבצור, או תמרים לגדור, או זיתים למסוק, ויהיה הפסד מרובה אם לא יטפלו בהם — בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס על הנכסים, והוא קוצר ובוצר וגודר ומוסק, ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו שימשיך לעבד את השדה. ושואלים: אם יש תקנה כזו על ידי אפוטרופוס, ולוקים אפוטרופא [ושיעמידו אפוטרופוס] לעולם מטעם בית הדין! ומשיבים: אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן [אפוטרופוס לבעלי זקן אין מעמידין], כלומר, אין מעמידים בקביעות אפוטרופוס לאנשים מבוגרים, ואין מינוי אפוטרופוס אלא לפי שעה כגון ליתומים, ולא למבוגרים.
Rav Yehuda says that Shmuel says: In the case of a captive who was taken captive and left in his field standing grain to be reaped, or grapes to be harvested, or dates to be cut, or olives to be picked, and the owner of the produce will incur significant loss if they are not harvested, the court descends to his property and appoints a steward to manage his property. And he reaps, and harvests, and cuts, and picks, and thereafter the court authorizes a relative to descend and manage his property. The Gemara asks: If that is an option, let the court always appoint a steward to manage the captive’s field. The Gemara answers: We do not appoint a steward [apoteropa] for the bearded, i.e., adults. A steward is appointed only for orphans.
הכל
(10) אֲמַר רַב הוּנָא: חאֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי, טוְלֹא קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, יוְלֹא קָרוֹב מֵחֲמַת קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן.
Rav Huna says: The court does not authorize a minor, even if he is an heir, to descend to the property of a captive. And the court does not authorize a relative who is an heir to descend to the property of a minor that has no one to tend to it. And the court does not authorize a relative due to a relative to descend to the property of a minor.
Rav Huna says: The court does not authorize a minor, even if he is an heir, to descend to the property of a captive. And the court does not authorize a relative who is an heir to descend to the property of a minor that has no one to tend to it. And the court does not authorize a relative due to a relative to descend to the property of a minor.
וקיימא לן כשמואל דאמר: מורידין קרוב לנכסי שבוי. דהא רב הונא דתלמיד רב הוא אמר: אין מורידין קטן1 לנכסי שבוי – דילמא מפסיד להו, ולא קרוב לנכסי קטן. הא גדול, ואפילו קרוב, בנכסי שבוי – מורידין2.
1. כן בכ״י בר-אילן 182. בכ״י לונדון 27194: ״קרוב״.
2. כן בכ״י בר-אילן 182. בכ״י לונדון 27194: ״מורדין״.
אין מורידין קטן לנכסי שבוי – ואפילו הוא ראוי ליורשו דקא מפסיד להו ומוטב שיורידו להם איש נכרי.
ולא קרוב – הראוי לירש בנכסי קטן לעשות ולאכול כדמסיים טעמיה דכיון דקטן לא ידע למחויי אתא האי קרוב לאחזוקי בהן ולומר לחלק ירושתו בא וטוב להם להוריד איש נכרי דלא מצי למטען בהו ירושה.
ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן – כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח של קטן דאתי לאחזוקי בהו לצורך אחיו ויאמר נכסים הללו של אחי מאמי הם שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו.
אמ׳ רב הונא אין מורידין קטן לנכסי שבוי וכול׳. רב״ס ז״ל פיר׳ קרוב קטן דילמא מפסיד להו. ולא קרוב לנכסי קטן, פיר׳, כגון שני אחים אחד גדול ואחד קטן, אין מורידין גדול לנכסי קטן עד שיגדיל, דחישינן שמא יחזיק בכל, ויאמר בחלקי בא מירושתי, הואיל ואין הקטן בן מחאה. ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן פיר׳ כגון יעקב שמת והניח נכסיו לראובן ובנימין בנו קטן, מת ראובן והניח בנו חנוך גדול, אין מורידין חנוך לנכסי בנימיןא, דחישינן שמא יאמר אחר כן אבי ירשן מאביו ואני ירשתים מראובן, אבל אם היו ראובן ובנימין אחים מן האם, דאין ביניהם ירושה, מורידין ראובן לנכסי בנימין שירש מאביו, דלא חישינן שיאמר מאבי בנימין ירשתים, כל שכן בן ראובן דלא חישינן ליה משום טענה דאין להן דרך ירושה עם בנימין כדי שיטענו בשבילה. ואפילו באחי מאבא לא אמרן אלא בשדות, אבל בבתים כיון דאיכא שכנים דידעי, ויש אומ׳ הואיל ודירתם יחדב, לא חישינן, ואפילו בשדות לא חישינן אלא דלא עבוד עיטדאג פיר׳ חלוקה, אבל עבוד עיטרא קלא אית לֵיה.
א. צ״ב דהא הגמ׳ פירשה באחי מאימא, והכא פירש רבנו בקורבה מחמת אחי מאבא וצ״ל שגרס רבנו כגירסא המובאת לקמיה בשם מקצת: באחי מאבא.
ב. מבואר דכיון דדירתן יחד לא חיישינן ומורידין, דאינם יכולים להחזיק זה על זה, ולפ״ז במסקנא דאמרינן דאף בבתים אין מורידין א״כ אף בדרים יחד לא מורידים גדולים עם הקטנים לבית, ולכאורה צ״ב דהא כתב הרשב״א בשם הראב״ד ותוס׳ ב״ב קמג, ב ד״ה השביחו דהיכא שהקטנים עם הגדולים ביחד שאין יכולים להחזיק זה על זה לא חיישינן ויורדים הגדולים לנכסים וזה מה שאמרה המשנה בב״ב שם השביחו גדולים את הנכסים, ומבואר שהגדולים ירדו לנכסים, ואולי י״ל שצריכים שגם יתפרנסו יחד הגדולים עם הקטנים, ורק בכה״ג יורדים הגדולים לנכסים, ולא שרק בדירה ידורו יחד וצ״ב.
ג. כגירסתנו עיטדא, אבל בהמשך הדברים גרס רבנו עיטרא כגירסת הערוך ערך עטר ופירש הערוך שעיטרא פירושו שטר [וכן פירש בגנזי הגאונים ב״ב כט, ב ובספר הנר שם בשם ר״י מיגאש], וברש״י כאן גרס עיטדא ופירש שטר חלוקה, ובדברי רבנו כאן לא פירש כלל שהי׳ שטר, אלא חלוקה בסתם.
הא דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. כבר כתבתיה בפרק האשה שנתארמלהא.
א. כתובות יז, ב בד״ה וכדרב הונא.
הא דאמר דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. פי׳, גזרה שמא יטעון לחלק ירושתי באו, דכיון דקטן הוא לא ידע למחויי ביה, לאו למימרא שאלו ידע קטן שנכסים אלו של מורישו היו, שהיתה טענת הקרוב טענה מחמת חזקתו שלחלקו באו, שאף הקרוב כרחוק, שאין חזקה עולה לו בנכסי קטן עד שיביא ראיה, ואדרבה אין לקרוב חזקה, הואיל ונעשה שותף בהן, ואין לשותפין חזקה זה על זה (ב״ב מב.). אלא הכי קאמר שמא הרואין אותו אוכל קרקע זה ובא, מימר אמרי שמא מחלק ירושתו הוא לו, ואינן מודיעין את הקטן לאחר שיגדיל, ואף הוא אינו יודע שיערער עליו לאחר שיגדיל, אבל אחר מורידין, דלאחר שיגדיל מודיעין אותו שנכסים אלו של מורישו היו, וכן כשמורידין קרוב לנכסי שבוי גדול, הוא הדין והוא הטעם.
אין מורידין וכו׳. אין הורדה לנכסי שבוי דומה להורדה לנכסי קטן דכל נכסי שבוי היינו לאכול הכל ולנכסי קטן היינו לאפוטרופוס. והא דאמרינן לקמן לוקמינהו לנכסא בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא וכו׳ דמשמע הא מורידין הוה מוקמי לכולהו בידא דאחתא כאלו הוה ידיע לן בודאי דלא שכיבא סבתא. אי אפשר לפרש כן אלא הכי קאמר לוקמינהו כולהו בידא דאחתא כשאר הורדת קרוב לנכסי שבוי לאכול הכל דילמא שכיבא סבתא ואין להוריד קרוב לנכסי קטן אפילו לאפטרופסות. הרא״ש ז״ל.
קטן לנכסי שבוי. פירוש קודם שיגדיל אבל כיון שהגדיל והגיע לכלל שנותיה מורידין. ולא בעינן שיהא בן עשרים דהא היינו סתם קטן שבכל מקום וכן מוכיח חברו דאמר ואין מויידין קרוב לנכסי קטן. ודוקא קטן אין מורידין לנכסי שבוי אף על פי שהוא קרוב אבל אשה מורידין וכדמוכח בהדיא מעובדא דסבתא דמוקמינן נכסיה בידא דאחתא. הריטב״א.
ולא קרוב לנכסי קטן ואפילו נשבה. ודוקא כשחלקו והקטן מתפרנס בפני עצמו משלו דילמא מחזיק בחלק הקטן ואמר לחלקי הגיע זה ולא אפילו קרוב מחמת קרוב בנכסי קטן דהיינו אחיו מאמו שמא יאמר מחלק אחי היה זה ואני ירדתי בו מכחו והקטן לא ידע כלום ולא ימחה. הראב״ד.
א אמר רב הונא: אין מורידין יורש קטן לנכסי שבוי, ולא מורידים קרוב הראוי לרשת לנכסי קטן שאין מי שיעבדם. ויותר מכן: אף אין מורידין קרוב מחמת קרוב (קרובו של קרוב) לנכסי קטן.
Rav Huna says: The court does not authorize a minor, even if he is an heir, to descend to the property of a captive. And the court does not authorize a relative who is an heir to descend to the property of a minor that has no one to tend to it. And the court does not authorize a relative due to a relative to descend to the property of a minor.
הכל
(11) ״אֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי״, דִּלְמָא מַפְסִיד לְהוּ; ״וְלֹא קָרוֹב מֵחֲמַת קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן״, בְּאַחֵי מֵאִימָּא; ״[וְלֹא קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן]״, כֵּיוָן דְּלָא מָחֵי, אָתֵי לְאַחְזוֹקֵי בֵּיהּ.
The Gemara elaborates: The court does not authorize a minor to descend to the property of a captive, lest he devalue the property. And the court does not authorize a relative due to a relative to descend to the property of a minor. The Gemara explains: It is a case where the minor has a paternal half-brother and that brother has a maternal half-brother. The concern is that the latter, who is not at all related to the minor who owns the field, will claim that he inherited the field from his brother. And the court does not authorize a relative to descend to the property of a minor. The concern is that since the minor does not protest at the appropriate time and assert that the property does not belong to his relative, that relative will come to assume presumptive ownership of the field.
The Gemara elaborates: The court does not authorize a minor to descend to the property of a captive, lest he devalue the property. And the court does not authorize a relative due to a relative to descend to the property of a minor. The Gemara explains: It is a case where the minor has a paternal half-brother and that brother has a maternal half-brother. The concern is that the latter, who is not at all related to the minor who owns the field, will claim that he inherited the field from his brother. And the court does not authorize a relative to descend to the property of a minor. The concern is that since the minor does not protest at the appropriate time and assert that the property does not belong to his relative, that relative will come to assume presumptive ownership of the field.
ולא קרוב לנכסי קטן. נראה דדוקא במקרקעי דשייך למיחש לאחזוקי טפי בקרוב מברחוק. אבל במטלטלי מה לי קרוב מה לי רחוק. תוספות שאנץ.
באחי מאימא. פירש בקונטרס כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא לגבי קטן ואין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח גם לקטן דאתי לאחזוקי בהו מחמת אחיו ויאמר נכסים הללו אני יורש מחמת אחי מאמי שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו. וכתב ר״מ ואיני יודע כלל ליישבו דאח מאם אינו יורש דמשפחת אם אינה קרויה משפחה. ונראה שטעות סופר הוא בכל הפירושים וכל היכא דכתיב בהו אב יש להיותו אם. ואם במקום אב. והשתא ניחא כגון ראובן שיש לו חנוך מלאה ופלוא מרחל ומת ראובן ונשאת רחל לאיש אחר וילדה לו חצרון ומת בעלה ומתה גם היא וירשוה בנים פלוא וחצרון אין מורידין חנוך לנכסי חצרון שירש מאמו שמא ימות פלוא ואתא חנוך לאחזוקי בנכסי חצרון כי יאמר אחי פלוא וחצרון אחיו ירשו את אמן ואלו באו לחלק פלוא אחי ועכשיו שמת אני יורשו שאני אחיו מאביו. הרא״ש.
ובגליון כתוב וז״ל: ולא קרוב מחמת קרוב וכו׳. פירוש אחי מאימא שיאמר אני מחזיק בו מכח אמי שהוא שלו מחמת אביו. עד כאן.
וכתב הרמ״ך וזה לשונו: באחי מאימא כגון ראובן ושמעון שהן אחיו מן האב ושמעון ולוי אחים מן האם ומתה אם שמעון ולוי וירשוה שניהם ואחר כך מת שמעון בלא בנים וירשו ראובן אחיו מאביו אין לבית דין להוריד לראובן לנכסי לוי הקטן שירש מאמו שהרי אפשר שיטעון ראובן כל זה הוא חלק שמעון אחי שירש מאמו כן נראה. מה שכתוב בהלכות רבינו הגדול דכיון דלא מחי דילמא אתי לאתזוקי בהו יש לעיין כיון דרבא דאיק ממילתיה דרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן ומשום הכי קרוב הוא דאין מורידין הא אחר מורידין ולא חיישינן דילמא אתי לאחזוקי בהו דהא אין מחזיקין בנכסי קטן. הילכך מיחזי לפרושי דקרוב היינו טעמא דאין מורידין כי היכי דלא לטעון ממנתא דילי הוא כל מאי דתפיסנא דאי מטעם חזקה הבאה מחמת טענה לא חיישינן דלא מצי טעין מיניה דקטן זבינתה או יהבה ניהלי במתנה אלא ודאי מחשש טענת ירושה הוא דאמרינן דאין מורידים ובקרוב מחמת קרוב נמי חיישינן כדפרישית לעיל. ונוסחתו בענין זה דכיון דלא מחי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו מחמת ירושה. מיהו אין הלשון מתיישב. ונוסחא זו יש ספרים שאינה כתובה בהם בגמרא ואפשר שהיא נוסחא עיקרית. וצריך עיון. עד כאן.
וזה לשון ה״ר יהונתן: ולא קרוב לנכסי קטן. כלומר ולא קרוב הראוי לירש את הקטן כגון אחיו לנכסי קטן לעשות וליטול למחצה לשליש ולרביע דכיון דקטן הוא דלא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו אי נמי לומר לחלק ירושתו באו וטוב להוריד להם איש רחוק דלא מצי טעין משום ירושה וליכא בהו אלא חדא חששא ובקרוב איכא תרי חששי. עד כאן.
ומסבירים את טעם הדברים: אין מורידין קטן לנכסי שבוי — דלמא מפסיד להו [שמא יפסיד אותם], שכיון שקטן הוא אינו יודע לטפל בנכסים כראוי. ולא מורידין קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן, מדובר באחי מאימא [באחים מן האם] שאם יש לו לקטן אח למחצה מאביו, ואותו אח יש לו אח מאמו, אף שאותו אדם אינו קרוב כלל לקטן — יש אפשרות שיטען שירש את הנכס מאחיו. ולא קרוב לנכסי קטן מפני החשש: כיון דלא מחי, אתי לאחזוקי ביה [כיון שאין הקטן מוחה בזמן הראוי שהנכסים אינם של הקרוב לו, יבוא להחזיק בהם] כאילו היו שלו.
The Gemara elaborates: The court does not authorize a minor to descend to the property of a captive, lest he devalue the property. And the court does not authorize a relative due to a relative to descend to the property of a minor. The Gemara explains: It is a case where the minor has a paternal half-brother and that brother has a maternal half-brother. The concern is that the latter, who is not at all related to the minor who owns the field, will claim that he inherited the field from his brother. And the court does not authorize a relative to descend to the property of a minor. The concern is that since the minor does not protest at the appropriate time and assert that the property does not belong to his relative, that relative will come to assume presumptive ownership of the field.
הכל
(12) אֲמַר רָבָא: שְׁמַע מִינֵּיהּ מִדְּרַב הוּנָא: כאֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן
Rava said: Learn from the statement of Rav Huna that one cannot assume presumptive ownership of the property of a minor. Even if one took possession of and used the property of a minor for three years, this does not indicate that he has presumptive ownership of the property. Rav Huna restricted the descent specifically of relatives to the property of a minor, indicating that those are not concerns when it is a non-relative who descends to manage the field. Apparently, the reason that there is no concern is that one cannot assume presumptive ownership of the property of a minor.
Rava said: Learn from the statement of Rav Huna that one cannot assume presumptive ownership of the property of a minor. Even if one took possession of and used the property of a minor for three years, this does not indicate that he has presumptive ownership of the property. Rav Huna restricted the descent specifically of relatives to the property of a minor, indicating that those are not concerns when it is a non-relative who descends to manage the field. Apparently, the reason that there is no concern is that one cannot assume presumptive ownership of the property of a minor.
אמר רבא: שמע מינה מדרב הונא: אין מחזיקין בנכסי קטן, ואפילו הגדיל – זו השמועה של רב הונא בתחילת פרק האשה שנתאלמנה.
ש״מ מרב הונא – דאמר אין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יחזיק בהם מחמת ירושה אבל אחר שאין לו טענת ירושה מורידין ולא חיישינן שמא יטעון אביו של קטן מכרם לי ואכלתים שני חזקה ש״מ אין מחזיקין בנכסי קטן אם לא אכל בפני האב שלש שנים אין שלש שנים שאכלן בפני הקטן חזקה.
ש״מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי׳ הגדיל – פרש״י מדאמר רב הונא אין מורידין קרוב הא נכרי מורידין וקשה דבלא רב הונא כמה משניות יש שמעמידין אפוטרופוס לנכסי יתומים פרק הניזקין (גיטין דף נב.) מנהו ב״ד לא ישבע וע״ק היכי מוכח מדרב הונא דאין מחזיקין דלמא אי טוען שני חזקה מועיל והא דמורידין נכרי משום דליכא למיחש למידי דע״כ כיון דמורידין א״כ יש לו דעת לומר הבא עדים שלקחת מאבי והכי נמי יש לו לדעת ולמחות בסוף כל שלשה וכי תימא הא פשיטא ליה דאינו יודע למחות בסוף ג׳ אף ע״פ שהוא נזכר לשאול עידי מכירה דרגילות הוא טפי לשכוח מחאה בסוף כל ג׳ א״כ בלא רב הונא פשיטא דאין מחזיקין וי״ל דאי לאו רב הונא ממה שמעמידין אפוטרופוס לנכסי יתומין אין להוכיח דאין מחזיקין דאפילו מחזיקין לא חיישינן שמא יחזיק דב״ד לא יבררו כי אם נאמן או משום דידע למחות בסוף כל ג׳ כדפרישית אבל מדאמר רב הונא אין מורידין קרוב א״כ חושש לרמאות וגם אית ליה דלא ידע למחות בקרוב ולומר שדה זו של אבי ולא הגיע לחלקך אם כן בנכרי נמי לא ידע למחות ולכך אין מחזיקין וא״ת כמו שיש לו לדעת ולומר לנכרי לשאול עידי מכירה כמו כן יהיה לו דעת לומר לקרובו אייתי ראיה שזה הגיע לחלקך וי״ל דגבי קרוב סבור שאומר אמת שהרי של אביהם היה השדה ולא אסיק אדעתיה לומר אייתי ראייה אבל לנכרי מסיק אדעתיה למימר אייתי ראייה עידי מכירה.
ודייק רבא מדרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן, דהא לא חישינן הכא אלא משום טענת ירושה, אבל מי שאינו יכול לטעון טענת ירושה לא חייש לה דאלמא אין מחזיקין בנכסי קטן, ובראש פרק האשה שנתאלמנה בכתובותא גרסינן הלכה ומודה ר׳ יהושע, וכדרב הונא דאמ׳ רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל.
א. יז, ב.
ברח מעצמו ולא מחמת השבי אם מחמת סכנת נפשות ברח דינו כשבוי לכל מה שכתבנו אבל ברח מחמת ממון אין דינו כשבוי אלא כיוצא לדעת והוא שנזכיר עכשו את דינו:
היוצא לדעת והוא שיצא מחמת ממון או שלא מחמת סבה ואין ידוע להיכן הלך עד שנוכל לחזר אחריו לידע רצונו אם לא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב לנכסיו שהקרוב הראוי לירש קל הוא בעיניו להחזיק בו כשלו וכשירצו בית דין לדקדק עליו מצד מה שנשמע להם בהפסדו אף הוא מתקנא ומרבה בהפסד וסלוקו קשה אחר שהוא ראוי לירש וכן אין מורידין אחר בתורת אריסות שאין בית דין משתדלין בנכסיו הואיל ולדעת יצא והיה הוא יכול למנות על נכסיו מי שירצה ומכיון שלא עשה הרי זו אבדה מדעת שאין אדם מצווה בהחזרתה ואם קפץ הקרוב וירד מסלקין אותו אף בקרקעות ואם נטע והשביח ולא הספיקו בית דין לסלקו אינו נוטל לא בשבח ולא בפירות ומ״מ יראה לי ששמין לו כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות אלא שגדולי המפרשים חולקין בזו לשום להם כאריס:
ואין מעמידין בנכסיו אפטרופוס או גבאי כלל הואיל ולדעתו יצא אבדה מדעת היא אלא יעמדו המטלטלין ביד מי שהן תחת ידו עד שיבא ויתבע או שימות ויתבעו יורשיו והקרקעות אם הם בתים וחנויות יעמוד השכר ביד הדר בהם ושדות וכרמים עומדים להם בורים:
שמעו בו שמת אלא שלא נתברר בית דין תופשין כל המטלטלין ומפקידין למי שהוא אמיד אצלם ומורידין קרוב בנכסיו לכתחלה על התנאים האמורים למעלה ומ״מ קמה לקצור נדונת בה כמטלטל ואפילו קדם וקצר מוציאין מידו ומפקידין עם שאר המיטלטל עד שתתברר מיתתו או שיבא ויש חולקין בזו:
זהו כלל הנראה לנו בדין זה אלא שיש עליו חולקין בקצת מקומות בענין קמה לקצור והדומים לה וכן יש מי שמחדש בדין זה שהשבוי ששמעו בו שמת וקדם קרוב וירד לתוך הנחלה שאין מוציאין מידו מתורת נחלה לתורת פקדון אלא שיחזיק בהם כשלו אפילו לירד ולמכור ואין הדברים נראין כלל:
המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו הן שהוציא הרבה ואכל קימעא הן הוציא קימעא ואכל הרבה אין לו בשבח כלום אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומ״מ יש לאכילת קימעא זו שיעור עד שאם לא אכל כאותו שיעור וכל שכן אם לא אכל כלום נוטל בשבח בדרך זה שאם ההוצאה יתרה נוטל הוצאה כשיעור שבח ואם השבח יתר נוטל ההוצאה ונשבע בנקיטת חפץ על הוצאתו ודבר זה יתבאר במסכת כתובות בע״ה ואם היא קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומאנה בו רואין כמה הוציא וכמה אכל וכמה השביח ושמין לו כאריס:
שמע מיניה מדרב הונא מחזיקים וכו׳. על מה שהקשו בתוספות ידקדק מכולי תלמודא וכו׳. יש לומר דאי לאו רב הונא הוה אמינא דלאחזוקי לא חיישינן ומורידים בין קרוב בין רחוק אבל רב הונא דאסר קרוב משום דחייש לאחזוקי מכלל דברחוק ליכא למיחש. ותימה קרוב נמי לוקים ויהא צריך גם הוא להביא ראיה. ויש לומר דמתוך שהוא קרוב יהו סבורין העולם שנפלו לו בירושה ולא יתנו לב לגלות לקטן שהיו של אביון אבל בנכרי יגידו לו ויחקור הדבר ויצריכו להביא ראיה. ומיהו קשה לפירוש הקונטרס דהיכי דייק מדרב הונא דאין מחזיקים משיגדיל דילמא לעולם כשיגדיל מחזיקים דלכי יגדיל ידע למחויי וליכא למיחש למידי וכי תימא דפשיטא לן דלא ידע אם כן בלאו רב הונא ידעינן דאין מחזיקים כיון דלא ידע למחויי ויש לומר מדקאמר רב הונא אין מורידים קרוב לנכסי קטן שמע מינה דלא ידע למחויי הילכך אין מחזיקים. וליכא למימר לרב הונא אף על גב דידע למחויי אין מורידים דשמא לא ימצא ראיה שהיא שלו ולא תועיל מחאתו אבל נכרי יש לו חזקה כיון דידע למחויי דאם כן לנכסי שבוי אמאי מורידים הכי נמי ניחוש להכי כי מורידים קרוב לנכסי שבוי אף לנכסים שראוי לירש עמו אלא ודאי בשבוי לא חיישינן משום שיודע שהיה שלו אבל קטן לא ידע דהוה דידיה וכיון דהכי הוא ממילא ידענא דאין מחזיקים דלא מצי למחויי לעולם כיון דירד לתוכו כשהיה קטן ולא ידע שהיתה של אביו. הרא״ש.
כתוב בתוספות שאנ״ץ על זה חוזרני בי מכל דיוקים הללו דכולה שמעתא לירד ולאכול כדפירש הקונטרס ודוקא קרוב אבל אחר מורידים אפילו לעשות ולאכול דאלו אפטרופוס שאינו אוכל אפילו קרוב עושין אפוטרופוס דליכא למיחש לאחזוקי ואם תאמר ואמאי מורידים אחר לנכסי קטן לעשות ולאכול יעמידו אפוטרופוס. ויש לומר דזמנין דלא משכחי וטוב שיורידו אחר שיתקן ושמין לו כאריס. ועוד אומר מורי שיחיה דאין להוכיח מאפוטרופוס שהרי רגילות הוא דיתומים הם בבית האפוטרופוס ודבר ניכר דבתורת אפטרופסות ירד לנכסים ולא אתי לאחזוקי אבל מדרב הונא מוכיחין לפי שאין רגילות לירד בתורת אפטרופין לנכסים שהרי אין הקטן עמו דמיירי בקטן שבוי דמיירי דומיא דאין מורידים קטן לנכסי שבוי ואפילו הכי קאמר דקרוב אין מורידים הא אחר מורידים שמע מינה דאין מחזיקים וכו׳ תלמיד הר״ף.
כתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות אבל מדאמר רב הונא אין מורידים קרוב לנכסי קטן אם כן חושש לרמאות וגם אית ליה דלא ידע למחות וכו׳. צריך עיון מה יישבו אכתי יקשה דילמא באדם אחר יש דעת למחות כמו שיש לו דעת לומר אייתי ראיה אבל בקרוב סבור לומר שהוא שלו כדמסיק בתוספות ואי פשיטא ליה שאין לו דעת למחות אם כן פשיטא דאין מחזיקים כדפירש לעיל. ויש לומר דאי לאו דרב הונא הוה אמינא דיש לו דעת למחות או לא, חיישינן לרמאות אבל מדאמר רב הונא אין מורידים קרוב שמע מינה דחיישינן לרמאות ולא ידע למחות ואי ידע למחות כל שנה בנכרי אם כן גם בקרובו ימחה דלענין מחאה דכל שנה אין חילוק בין קרוב לנכרי אלא על כרחך אין לו דעת למחות וכיון דאין לו דעת למחות אין חזקה מועלת ולכך שמע מינה דאין מחזיקים. אף בזה יש חילוק בין נכרי לקרוב דבקרוב לאחר שיגדיל ויגידו לו העולם שהיה של אביו יסיק אדעתיה לומר אייתי ראיה. עד כאן.
וכתב הראב״ד וזה לשונו: אמר רבא שמע מינה אין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדילן מדקאמר אין מורידים קרוב לנכסי קטן הא אחר מורידים בחזקת אריס ואם איתא דמחזיקים בנכסי קטן לכשיגדיל אחר אמאי מורידים ליחוש דילמא מחזיק בהו משיגדיל ואמר לקחתיה ממנה ולעולם לא נעמיד אפוטרופוס לקטן אלא שמע מינה אין מחזיקים דאמרינן ליה דילמא קטן לא הוה ידע ואפילו משהגדיל כיון דחזא לך אכיל ואזיל סבר דידך הוא ולא מיחה אבל קרוב מנא ידעינן חלקו מימר אמר חלקי היה משום הכי אין מורידים קרוב לנכסי קטן שהוא חלוק ממנו. ולא מיבעיא אם חלקו והוא ניזון בפני עצמו אלא אפילו לא חלקו והקטן אינו מתפרנס עמה אינו רשאי לירד לחלק הקטן אלא יעמיד בית דין ויחלוק ויניח חלק הקטן לבית דין דכיון דאין הקטן ניזון עמה שמא יאמר חלקנו וזה חלקי או אבינו חלק לנו וזה חלקי. וזה למדנו ממעשה דמרי בר איסק שעדיין לא חלק עם אחיו ומפני שלא היה אחיו ניזון עמו אמר רב חסדא דלא נחת ברשות ועוד קטן הוה ואין מורידים קרוב לנכסי קטן. אבל בודאי כל זמן שלא חלקו מתפרנסים יחד מן האמצע בחזקת האחים השותפים. רשאים הגדולים לירש ולהשביח מיהו לאמצע השביחו דכיון דלא חסרו בה מדידהו מסתמא מחלי לגבייהו משום דקטנים נינהו. ואם השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמם. ואם אמרו גדולים בבית דין הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמם אפילו שבחו נכסים כלומר שנוטלים מחצה בשל קטנים בשבח שהשביחו שמע מינה דנותנים להם בית דין רשות כל זמן שהם משותפים וניזונים מן האמצע. ומעשה דסבתא ותלת בנתה שלא הורידו קרוב לנכסי קטן עדיין לא הוחזק השיתוף ביניהם לא לירושה ולא למזונות לפיכך חשו שלא להעמיד קרוב בנכסי קטן. עד כאן.
אמר רבא: שמע מיניה [למד ממנו] מדברי רב הונא שאין מחזיקין בנכסי קטן. כלומר, שגם אדם שהחזיק והשתמש בנכסי קטן במשך שלוש שנים בפני הקטן — אין זו הוכחה לענין דיני חזקה שנכסים אלה שלו הם, שכן רב הונא לא הקפיד אלא בקרובים, ולא אמר שאיש אחר לא ירד לנכסי קטן, משמע שבאיש זר שאין לו טענת ירושה אין חוששים — כיון שאין לו חזקה.
Rava said: Learn from the statement of Rav Huna that one cannot assume presumptive ownership of the property of a minor. Even if one took possession of and used the property of a minor for three years, this does not indicate that he has presumptive ownership of the property. Rav Huna restricted the descent specifically of relatives to the property of a minor, indicating that those are not concerns when it is a non-relative who descends to manage the field. Apparently, the reason that there is no concern is that one cannot assume presumptive ownership of the property of a minor.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בבא מציעא לט. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא מציעא לט., ר׳ חננאל בבא מציעא לט., רי"ף בבא מציעא לט. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס בבא מציעא לט., רש"י בבא מציעא לט., ראב"ן בבא מציעא לט. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות בבא מציעא לט., ספר הנר בבא מציעא לט. – מהדורת הרב אריאל כהן, ירושלים תשע"ב, באדיבות המהדיר ומכון אוצר הפוסקים ירושלים (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא מציעא לט., רמב"ן בבא מציעא לט. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדירו: הרב אלעד צלניקר, הרב יצחק פרוש, הרב אליהו רפאל הישריק, והרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א בבא מציעא לט. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא מציעא לט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא מציעא לט., שיטה מקובצת בבא מציעא לט., פני יהושע בבא מציעא לט., פירוש הרב שטיינזלץ בבא מציעא לט., אסופת מאמרים בבא מציעא לט.
Bava Metzia 39a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Metzia 39a, R. Chananel Bava Metzia 39a, Rif by Bavli Bava Metzia 39a, Collected from HeArukh Bava Metzia 39a, Rashi Bava Metzia 39a, Raavan Bava Metzia 39a, Tosafot Bava Metzia 39a, Sefer HaNer Bava Metzia 39a, Or Zarua Bava Metzia 39a, Ramban Bava Metzia 39a, Rashba Bava Metzia 39a, Meiri Bava Metzia 39a, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Metzia 39a, Shitah Mekubetzet Bava Metzia 39a, Penei Yehoshua Bava Metzia 39a, Steinsaltz Commentary Bava Metzia 39a, Collected Articles Bava Metzia 39a